בואו לדבר! או "תחצו את השלטים ותגיעו לאנשים"

בס"ד

זוכרים כמה דיברנו על 'פנים אל פנים'?! על 'מתנחלים בלבבות'?! וכל מיני פרוייקטים חשובים. יותר ויותר אנו רואים עד כמה חשוב לפתח ערוצים אלטרנטיביים לתקשורת השמאלנית הקיצונית שעושה כל שביכולתה כדי להשחיר את שם המתיישבים, כדי להשפיע על מהלכים מדיניים באגרסיביות רבה... היום זה הרבה יותר חזק מבעבר (מי שקצת עוקב אחר התקשורת יבחין בהחרפה רצינית בזמן האחרון), אבל נראה שקצת שכחנו... ובליבי תמיהה רבתי, האין אנו חשים את גודל הניכור, הסכנה?

חברים! היום כבר לא צריך אפילו לדפוק בדלת, לא צריך לכתת רגליים בין בתים ובניינים. לב ליבה של העיר הרותחת (והמזיעה לא מעט, יש להודות) בא לנקודה אחת, הם יצאו לרחובות, לדירות עראי. ודי - תפסיקו לתרץ שזה קונספירציה של השמאל, זה מעניין לי ת'ספתא, הם שם וזה חינם והם פתוחים לשמוע יותר מתמיד, אם תשאלו אותם הם יספרו שזה אירוע שלא היה כמותו מאז קום המדינה - מאהל המחאה בתל אביב קורא לכם! אל תבואו עם שלטים, אם אינכם רוצים אל תבואו להזדהות או למחות, לא להפיץ ולא להניח תפילין, לא לחלק דיסקים ולא להחתים... בואו! רק תבואו! תהיו חמודים, תהיו אותנטים, ותצעקו את האמת שלכם, כמו מאות אחרים שם בשדרות רוטשילד, שעכשיו מעיזים. לא יהיו מכות, אני יכול כמעט להבטיח, אם תעשו את זה בשיא הפשטות והאמת הפנימית, יש אמנם הרבה דעות קדומות, ולפעמים הן מוצקות מדי, אבל לא - זה רק בגלל שהתקשורת מלעיטה את ההמונים. דיברנו על ערוץ תקשורת אלטרנטיבי, אנושי, אז מה נרדמנו פתאום?! למה אנחנו נעדרים משם? הרי דברים קורים שם, באמת, דברים קורים!
הם שוהים שם, ועשויים להמשיך עוד לשהות שם שבועות, ואולי חודשים ספורים (עד תחילת הלימודים או הגשם הראשון כנראה) - והם מדברים, וצועקים את הבפנים, בינם לבין עצמם, המגזרים השונים. יש המון סקרנים וצלמים ומראיינים ואנשים שירצו לדעת מה אתם מחפשים שם, ורק תבואו לדבר ולתקשר. תיקון היסוד, זה הסוד, קראו את הפוסט הקודם. לא ימין, לא נצח, לא שמאל, לא הוד, אלא חיבור - יסוד. תיקון הדיבור. מהאידאולוגיה הרמה למציאות הגוססת, לעיר הצפופה. זמן המלכות קרב ובא.

זה כבר מזמן לא עניין של מחאה כזו או אחרת, אל תאמינו לאמצעי התקשורת שמנסים לרכב על ההמון המזיע (סוג של כור היתוך).

בואו! בבקשה... ואל תגידו שאני הוזה, אני מבטיח להביא חומרים (וידאו) ומקווה שלא תפספסו את ההזדמנות. זה משהו של פעם ביובל (שעוסק בהשוואת הנדל"ן כמובן).

תל אביב עירומה, עם ישראל מדבר, צאו מהפייסבוק ובואו לפייס. זה כל כך קל, קו 5 מתחנה מרכזית תל אביב, שדרות רוטשילד, ופשוט לזרום עם זה...

עדכון 4.8.11: העליתי היום סרטון משיטוט בשדרות רוטשילד אתמול, אני מאוד שמח בסרטון הזה ואני מקבל תגובות חיוביות. צפייה מהנה!

עשר ספירות

בס"ד


למעשה, יש ה', מכאן הכל מתחיל...

עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר

התרשים המפורסם המציג את עשר הספירות בשני מימדים: של רוחב (ימין-שמאל-אמצע) ואורך (מעלה ומטה) כאשר כל ספירה מוצגת באופן של עיגול (להורות עניין של אחדות) - עלול להטעות, כיון שנוצר הרושם שיש פה ריבוי, פירוט, משך... אך אין זו אמת, מדובר באבחנות בדבר, בדבר כלשהו.
קנט הגדיר יפה שכל דבר באשר הוא ניתן להבחין בו שתי הבחנות: הדבר כשלעצמו, והופעותיו של הדבר במציאות. אם יש משהו שאנו מוצאים, נתקלים בו, בכל צורה שהיא, אם דרך הרגשה או דרך חוש גשמי יותר או אפילו דרך השכל, מוכרח שהוא ישנו בפני עצמו, כלומר יש הדבר כשלעצמו, והנה אנו גם נתקלים בו, ולא בכל עת נתקלנו בו, ולפעמים נתקל באופן חלקי בו, לכן יש גם להבחין את הופעת הדבר אלינו שלעיתים היא חלקית, בעוד שהדבר שלעצמו שלם ותמים ובלתי תלוי בהתקרבותנו אליו.
על אותו רעיון של חלוקה זו, שאינה חלוקה ממשית אלא הבחנה שמוכרחת להמצא בכל דבר שהוא אחד, גם אחד מוחלט לחלוטין - בתורת הסוד אנו מבחינים עשר ספירות בדיוק, לא יותר ולא פחות - כמו שנאמר בספר יצירה (פרק א' משנה ג') "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשר".
שלימות ההבחנה, כלומר התמונה השלימה שמצטרפת לנו דרך כל עשרת ההיבטים הללו נקראת בתורת האר"י - פרצוף, אך לא נעמיק בעניין זה כרגע.


אם כן נראה בדרך הגיון, למה עשר בדיוק ומה תפקידה המדוייק של כל הבחנה, שכאמור אינה ממשות עצמאית אלא הבחנה בלבד (וכשמעמיקים הכל הבחנות ואין ממשות אלא הקב"ה, וממילא ההבחנות הן ממשות ביחס אלינו כי סוף סוף העולם נראה לנו כממשי וד"ל):


הציר הראשון שעליו אנו מתארים את מראה הספירות (וכתוב בספרים שכך היה מתגלה לנביאים בחוש ראייה רוחני דק) הוא ציר המעלה-מטה. כאשר למעלה הוא הדבר לעצמו, ולמטה הוא ההופעה שלו במציאות. על בסיס העניין של השמיים והארץ. השמיים הם המציאות השלימה והאידאלית, הבלתי מעורערת ומחולקת ומגומגמת, אבל הארץ היא בתחילה נראית כשומכלום, ואט אט מצמיחה ומגלה איזה משהו שישנו, כלומר יש פה תהליך שכל עוד התהליך מתרחש יש פה התגלות חלקית בלבד. אמת מארץ תצמח.


נזכור שעשר הספירות לעולם לא חורגות מתיאור האחד, אין הן מתארות שום דבר מחולק במציאות, ואין הן חילוקים. ולכן, המוקד הוא בדבר לעצמו, כי הלא אנו מדברים על הדבר, אלא שבדבר יש הבחנה של הופעה, כי כל דבר בהכרח מופיע שאילולא כן הוא היה אובד כל משמעות (יש גם דיבור על דבר שלא מופיע, למעלה מהספירות אך אין זה ענייננו כאן, בכל אופן חשוב להבין העניין שאין הדברים מתגבלים רק לאלו שמופיעים כי ה' הוא כל יכול). אם כן ספירת המלכות התחתונה היא הבחנת ההופעה שבדבר. אין היא עצם ההופעה, כי אז אנו מדברים על דבר חדש, אלא הבחנת ההופעה, כוחו להופיע.


מעבר למלכות שוכנות שלוש חטיבות של הבחנות, המכונות חב"ד חג"ת נה"י, שגם הן מתוחות על ציר המעלה מטה והן כל מה שנותר לתאר בדבר עצמו חוץ מהופעתו, וזה 'הדרך' כביכול מעצם הדבר במחשבה, ברעיון, במשמעות הראשונית שלו עד שמגיע לכדי הופעה. ונסביר -


חב"ד - הנקראים גם 'מוחין' הם הרעיון, כי הרעיון הוא הדבר החזק מכל במציאות. המשמעות. אמנם בעולמנו החומרני (מטריאליסטי) החילוני המתעקש לרוקן את העולם ממשמעות (והצורך להלחם בכך שוב ושוב מוכיח שבעל כרחנו אין המשמעות נעקרת) מנסים לומר שישנו דבר שקודם למשמעות ולרעיון, אך אין זה כך - בסיס כל דבר הוא רעיון, מחשבה, מטרה, כמו מה שרץ בראשנו קודם שאנו הוגים דיבור, איזו מהות.


חג"ת - השפעת המהות כלפי חוץ. בשונה מהחב"ד ששם המהות התקיימה לעצמה במנותק מהצורך לפנות אל המציאות, די לה בעצם היותה, כאן אנו עוסקים בהכוונה של המהות אל ההופעה. לכאורה יש לנו מבנה מושלם, ישנה ההופעה, ישנה המהות וישנו הקשר המתווך ביניהם. בדומה למושכל (מהות) - משכיל (צד ההופעה) - שכל (התוכן שזורם בחלל שבין לבין). אך לא די בכך מכיון שעל מנת שאכן תהיה הופעה צריכה המהות להתמודד עם המציאות בפועל וזה מביא אותנו ל...


נה"י - נקודת החיכוך של המהות עם המציאות בפועל, כאן כבר יש הבחנה חדשה, לא די בכיוון תיאורטי של המהות כלפי המציאות אלא יש לדון גם ברגע המפגש, אך עדיין לפני ההופעה, לפני שהיא מתאפשרת בכח המלכות.


וכעת נדון בציר הצד - ימין, שמאל, מרכז, מדוע הוא נצרך.. ובכן, על מנת לעבור מעניין לעניין, מעניין חב"ד לחג"ת ומחג"ת לנה"י (לא נעמיק כעת בפירוש מילולי של כל ספירה ואיך הוא מבטא את עניינה, אך המקור הוא ממידות האלוקיות כי ה' הוא האחד האמת שכל מושג אחד אחר נגזר ממנו ולכן כל ההבחנות הן מידותיו על פי הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמיים ובארץ לך ה' הממלכה..."), יש לממש ולהגשים כל עניין ובכך הוא נעשה 'נמוך' יותר (במובן של מעלה-מטה, הדבר כשלעצמו - הופעתו) וכך הוא ממשיך את התהליך.


ימין ושמאל - שניהם היפותטיים לחלוטין (הכל פה היפותטי, הכל הבחנות באחד. אולם באופן יחסי...) וההתגשמות המציאות תמיד תכיל שילוב בין השניים, כלומר ההנמכה היא תמיד חיבור בין ימין ושמאל. כל העיסוק בהבחנות מונח על הרעיון של המתח בין הרצוי-למצוי בין המהות למציאות, ולכן קודם כל ישנו הדבר, המהות במלואה, היא פשוט ישנה לגמרי, וזה ימין. שמאל הוא סמל הניגוד, שהיא איננה, וזה כמובן אינו, כי האין אינו (כמו שאומר פרמנידס) אך גם היש אינו (כי הוא חסר משמעות לבדו עיין לעיל) לכן כתבתי ששניהם היפותטיים, ימין לבד ושמאל לבד, התגשמות חייבת להיות הרכבה בין מידה של יש ומידה של אין, מציאות היא חלקיות וזו ההרכבה הזו, ולכן כאשר אנו יוצרים את ההרכבה אנו קרבים יותר למציאות ולפי הציר שהוסבר אנו מנמיכים טיפה (וכמו שרואים בתרשים, הספירות המרכזיות יורדות מעט). כעת כל ספירה מחב"ד חג"ת נה"י ממלאת תפקיד על פי רעיון זה. חכמה מתארת את שלימות הרעיון בנקודה אחת בלי שום יכולת לפרקו כי הוא פשוט מושלם, אין שום מקום להתחיל בחלקיות, בינה היא אפשרות העדרו ותחילת פירוקו אם כן, ביאה אל הרעיון מכיוון הפוך, מצד החסרון אל ההתמלאות בו ולא מצד המלאות אל המלאות. דעת הוא קיום הרעיון והישרדותו, סוף סוף אפשר לומר שיש לנו רעיון במציאות, כלומר יש לנו רעיון שירד קומה. רעיון קיים אפשר להתחיל לעבוד איתו, לבקש לממש אותו כלפי המציאות כלפי החסרון (המלכות מתארת את שיא השמאל לעומת כל מה שמעליה, לפי ההסברה ששמאל הוא ניגודיות), העניין של לממש רעיון הוא חסד בשיא הפשטות הולכים לממש בלי שום עיקובים והיסוסים, אך זה בלתי אפשרי כי אין שום התייחסות למציאות והלא לקראת מה אנו הולכים אם לא לממש את הרעיון ב-מ-צ-י-א-ו-ת, שכרגע לא נלקחת בחשבון. אם כן מובאת הבחינה הניגודית - גבורה, העדר המימוש, אמירה שישנה מציאות. וכאמור שתי גישות אלה קיצוניות ואף אחת לא מציאותית, הן רחפניות מדי מכדי להיות ריאליות, האמת היא איפשהו באמצע - מידת האמת היא התפארת, וממילא לראשונה יש תובנה משמעותית על אפשרות מימוש המהות. כעת יש לגשת למימוש בפועל והחיכוך עם המציאות מעורר אתגר, הכרעת האתגר ללא עוררין, ושוב - היה אפשר רק לולא היתה מציאות הוא הנצחון עליה - נצח, לעומת ההודאה במציאות שאין אנו יכולים לה והוא ההוד, אבל מוכרחים לנקוט במידת אמצע ולהתחבר למציאות מתוך דיאלוג, לא בהשתלטות ולא בבריחה אלא ביצירת ברית, קשר אמיתי, יסוד, הדרך השלישית שהיא העדינה והקשה מכולן כל המסע הארוך מסתכם בה (מי אמר שיש רק ימין ושמאל?! בפוליטיקה הימין רוצה לכבוש ולכסח לכאורה, השמאל מבקש להנמיך ראש, לקבל, להודות, להכנע, אבל בין כך ובין כך אין מבט נוכח כלפי המציאות, קשר עין עמוק איתה, של הבנה). והנה נשקנו למציאות, הזדווגנו איתה באמצעות איבר היסוד שלנו, והנה הרעיון הגיע אל המציאות בשלמותו, והשגנו לנו מלכות, הכושר להשפיע על המציאות בכח הרעיון הגנוז בנו מראשית הכל. מידת האלוקים מתממשת באדם כאשר הוא דבר במידותיו... 

הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות...

בס"ד

ליל אמש נתבשרנו מרה על מותה באיבּה של הזמרת האנגלייה היהודייה - איימי ווינהאוס. כאחד האדם תחת גלגלי הזמן והתעשייה, גם אני לא יודע עליה דבר, מלבד אולי איזכור או שניים שאני מצליח לגרד מאיזה ניאורון נידח. אבל מהרעש הקטן שנוצר סביב מותה אני מבין שככל הנראה יש פה איזה עניין נסתר.

למדתי לכבד, בכל הכנות, גם את הפרשיות המתוקשרות שמגלגלות כסף לאבות הצהובונים. למדתי לנסות לחדור דרך מיסוך הפופולאריות המחניק ולשאול - אם כל כך הרבה אנשים מגלים עניין בזה, אז יתכן שכדאי לעיין ולמצוא את נקודת האמת, ושייחנקו כל אלו שמנצלים את ההמולה לכיסם שלהם...
יש משפט יפה שאומר "זה שאתה סכיזופרן אין זה אומר שלא רודפים אותך", כלומר ראוי להמנע מקיצוניות לכאן ולכאן. ובמקרה שלנו: ישנה אישיות שמככבת על במות ועל שערי מגזינים, היא מופיעה באופן פרובוקטיבי... התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו - "פויה!", עולה בדעתנו שהמניע היחיד שמסתתר מאחורי הסיפור הזה הוא כסף, ואולי כבוד וקצת יצרים, וכל זה בא לתקוף אותנו ברגע זה ולגזול את נשמתנו ועלינו להתגונן בפני המתקפה... התגובה האפשרית השנייה היא "וואו! מדהים! איזה יפה ומושכת וכו'", וכמובן שנעדיף את האפשרות הראשונה כדי לא להעליב את האינטלגנציה שלנו...
אבל בעצם בין כך ובין כך אנו משוכנעים שמה שעומד מולנו הוא חזית אחידה, מקשה אחת, של רוע או של קסם, שנוצרה באופן מושלם כפי שהיא ברגע זה, והונחתה משמיים. יצור אדיר כח שכל הארץ פרושה למרגלותיו, שזרעותיו הם אנשי תקשורת, ראשו במאים, ומחלצותיו מיטב המאפרים והמלבישים. ובכל מקרה אנו מכחישים את הסיפור האמיתי, בכל מקרה אנו מתגלים כקטני דעת ומרומים. ולכן ראוי שנבחר באפשרות השלישית, פירוק האשליה לגורמים...

כשאיימי מאופרת היטב, מלווה בכנופיית כושים, מוארת באופן שמחריף את הכאב ממנו היא באה, אליו היא הולכת ולידיו היא משחקת - נדמה לנו שיש פה מעין יצירת אמנות בתנועה, התגלמות מושלמת של סבל ותפילה, קשה לנו לתאר את המרכיב האנושי החלש והחסר, את הסיפור המלא, את הדרך רצופת התלאות והכשלונות והמשברים הקיצוניים. אבל מי שהכיר יותר (וזה לא אני) כנראה יודע מה מסתתר, כמה כמיהה אנושית פשוטה, משהו מעורר הזדהות עמוקה ובצדק, לא בחסד. עד שגם אם יבוא מישהו בעתיד ויחגוג על כל העוגה, אין זה ממעט מהאמת שבין הקהל הנאמן לבינה.

ישנם אמנים שבדרכם העזו (ואולי לא היתה להם ברירה, ואולי נדחפו לכך בידי גורם זר) ללכת עד הסוף עם מה שמקנן בלב רבים ולא מקבל ביטוי מלא. כמו הצורך הפשוט במשמעות, שאם לרגע נשתיק את הכל ונהיה כנים - נראה שזמן רב מהחיים הוא התחמקות משאלה זו. ועל כן אנו מוקירים למי שביקש זאת יותר חזק מאיתנו, שהיה מוכן לשרוף לעצמו ימים ושנים ותאים במח ואת כל חייו למען אותה מטרה. זו זעקה בלתי נשמעת, אבל ההד שלה מורגש והרי ההוכחה, יש בזה משהו מעודד לדעת שהאדם עוד לא ויתר, ושבני אדם - גם שאין להם פנאי יומיומי להזדעזע עד עמקי נשמתם ובמהרה הם מכופפים את ראשם - לכל הפחות לרגע אחד, או כמה שעות, הם מודים שהזעקה יקרה להם מכל.

מחשבון - זה הפתרון

10:36 - חבר שלי מספר שיש להם פרוייקט לעשות מחשבון בג'אווה סקריפט.
12:36 - הקוד גמור :)

<html>

<head>

<title>מחשבון - זה הפתרון!</title>

<script>

var oper;

var memo=0;

var disp=0;

function updateDisplay(){

  str=disp.toString();

  if(Math.floor(disp)==disp) str+=".";

  document.getElementById('display').innerHTML=str;

}

function pressed(s){

//    alert(s);

  if(isNaN(parseInt(s)))

    switch(s){

      case 'C': disp=0; break;

      case '&lt;': disp=Math.floor(disp/10); break;

      case '+':case '-':case '*':case '/': memo=disp; disp=0; oper=s; break;

      case '=': 

        switch(oper){

          case '+': disp+=memo; break;

          case '-': disp-=memo; break;

          case '*': disp*=memo; break;

          case '/': disp/=memo; break;

        }

      break;

    }

  else

     if(disp<=99999999) disp=(parseInt(disp)*10+parseInt(s));

  updateDisplay();

  

}

function init(){

  updateDisplay();

  var rows=document.getElementById('megacalc').rows;

    for (var j=1;j<6;j++){

        cells=rows[j].cells;

        for(i in cells){

          if(!isNaN(i)){cells[i].onclick=function(){pressed(this.innerHTML)};}

    }

  }

  document.getElementById

}

</script>

<style>

body{text-align:center}

#megecalc{margin-left:auto;margin-right:auto;}

#megacalc td{text-align:center}

#display{font-size:2em}

</style>

</head>

<body onload="init();">

<center>

<h1>מחשבון - זה הפתרון!</h1>

<table id="megacalc" width="200" height="350" border="2" cellpadding="5" cellspacing="5">

  <tr>

    <td style="text-align:right" id="display" colspan="4"></td>

  </tr>

  <tr>

    <td>7</td><td>8</td><td>9</td><td>/</td>

  </tr>

  <tr>

    <td>4</td><td>5</td><td>6</td><td>*</td>

  </tr>

  <tr>

    <td>1</td><td>2</td><td>3</td><td>-</td>

  </tr>

  <tr>

    <td colspan="2">0</td><td>.</td><td>+</td>

  </tr>

  <tr>

    <td>C</td><td><</td><td colspan="2">=</td>

  </tr>

</table>

</center>

</body>

</html>

12:40 - אני מגלה שיש באגים, אבל באמת שאין לי זמן. ביי!

14:30 - תיקון: סדר הפעולות מבוצע הפוך ולכן במקרה של חילוק וחיסור התוצאה המתקבלת אינה נכונה. כמו כן, צריך לטפל בהגבלת הספרות באופן הגיוני יותר (דרך הפונקציה updateDisplay עצמה) כדי שגם כאשר התוצאה המקבלת ארוכה - היא תוגבל לגודל המחשבון.. :)

כך תזהו מעשן 'צעיר'

בס"ד

* משתדל לשמור על שיווי משקל (סחרור קל...).
* מחניק שיעול (פאדיחה ;)
* לא לוקח לריאות... (עדיין לא הבין ת'קטע).
* מנכיח את הסיגריה יתר על המידה (מבטים תכופים, אחיזה בולטת).
* המתח רק עולה ככל שממשיך לעשן (בניגוד גמור לשחרור שחש מעשן מנוסה).
* בוחן את תגובות הסובבים אותו לצעד הנועז.

בקיצור - למה להתחיל בכלל??

נ.ב. יש לי תאוריה שכאשר מישהו מעשן לידך כדאי לך לבקש סיגריה ולעשן איתו גם, מ-3 סיבות: 1. עישון פאסיבי מסוכן יותר מעישון אקטיבי. 2. ככה תעזור לו להגמל כי תהיה לו סיגריה אחת פחות בחפיסה (וזה פשוט לא יסתדר לו עם התכנון המקורי) 3. אין כמו סיגריה כדי לפתוח את הלב עם אדם זר... בהצלחה!

לדפוק את "פלאפון"...

בס"ד

השבוע נאלצתי להפרד מאחד החברים הקרובים אליי ביותר, מכשיר הסלולר. היה לי נוקיה E71 אלגנטי וחמוד ששמר על רעננותו למרות השנים (מיעוט רבים שתיים) שעברו עליו. בעת ישיבתי באיזו מסבאה ירושלמית, יחד עם חברי הטוב השני (הלוא הוא המחשב הנייד) ועוד חבר טוב שלא אזכירו בשמו - עברתי לזמן מה להתחבר לשקע שהיה בצד השני של החנות, והשארתי את החבר המדובר בדד קרוב לכניסה שפתוחה ברחבות לרחוב הראשי. משסיימתי את עבודתי - החבר כבר לא היה שם.
צעד ראשון ומחייב - חסמתי את הSIM לשיחות יוצאות. בשלב השני חשבתי לנוח קצת מהמכשיר, שיש בו גם צד מטריד (תודו), אך כעבור זמן מה התחלתי לטכס עצה מעשית.

פלאפון, משנודע להם על המעשה, הזדרזו להביע תנחומיהם ואיכשהו השיגו את המספר של אבא שלי וכבר הפציצו אותו בהצעה  לתכנית חלופית עם הודעות ודקות ומכשיר חדש והחזר וכו'... לקח לי מעט זמן עד שעליתי על הקאץ'... מסתבר שלא היה לי ביטוח נגד גניבות (וגם אם היה - יש השתתפות עצמית...) ונותרו לי עוד 10 תשלומים (מתוך 36, יש לציין) של 85 שקלים לשלם לפלאפון עבור המכשיר. אמנם על התשלומים האלה אני מקבל זיכוי כחלק מהתוכנית, אבל מה שפלאפון ניסו להשיג ממני הוא מעבר לתוכנית חדשה שתעניק לי מכשיר חדש עם זיכוי חדש, ומכיון שאין כפל זיכויים - אצטרך לשלם מכספי את 850 השקלים הנותרים.
כמה בירורים קצרים העלו את הממצא המפתיע הבא (בשבילי לפחות): המחיר האמיתי של המכשירים הסלולריים, כפי שניתן להשיג בחנויות, עשוי להגיע לחצי או פחות (!) מהמחיר שחברות התקשורת מציעות לך אותו. היום למשל פלאפון מציעים נוקיה E72 ב90 שקל לחודש אם לא מחשיבים את הזיכוי, למשך 36 חודש זה יוצא 3240 ש"ח, כאשר מחירו האמיתי בשוק הוא בערך 1300 ש"ח. וכן מכשיר נוקיה זהה להוא שנגנב לי חדש מהניילון ניתן להשיג ב1200 ש"ח, ומכשיר כזה קצת פחות חדש אבל כמו חדש אפשר להשיג יד שנייה ב800 ש"ח (שזה פחות מהסכום שנדרשתי לשלם עכשיו עבור ה'לא-מכשיר'). אז נכון שאתה מקבל בסופו של דבר זיכוי מלא על המכשיר אבל זה רק בתנאי שאתה נשאר איתו ועם התוכנית כל ה36 חודש (במקרה של שדרוג הזיכוי הופך לחלקי), קצת מופרך בהתחשב בעידננו הדינאמי, ולפני שכללנו מקרי גניבה כמו שלי בסיפור...

אחרי משא ומתן קצר (במייל) עם נציגת פלאפון שניסתה להעביר אותי לתוכנית חדשה כאמור, ואני ביקשתי ממנה להוציא SIM בלבד ולהמשיך לקבל את הזיכוי כרגיל (והיא לא הסכימה) - אמרתי לה שאני חושב לעבור לחברה אחרת כי זה הסיכוי היחיד שלי לקבל איזשהו זיכוי על המכשיר. התקשרתי לאורנג' והם היו מאוד אדיבים (כצפוי) ושמחו על ההזדמנות, ואפילו נכונו לשלוח אליי נציג הביתה בחינם, ללא התחייבות מצידי, הנושא באמתחתו גם כמה הפתעות והצעות שלא ניתן להשיג במרכזי שירות הלקוחות הרגילים. טוב, להצעה כזו קשה לסרב. דיברתי עם הנציג עוד בטלפון, יצויין שלא היה מקצועי מספיק כי הוא הסכים לשאת ולתת איתי עוד בשיחת הטלפון ולא דחה אותי עד הפגישה בביתי. בכל אופן אמרתי לו חד וחלק שאני רוצה רק SIM ואשמח אם הם יתנו לי, כמחווה על המעבר, זיכוי חלקי לפחות על המכשיר הקודם.. הוא אמר לי שאין דבר כזה, ויד לוחצת יד, ועוד כל מיני ביטויים שלא הבנתי... בקיצור - התאכזבתי והחלטתי להשעות את צעדיי.

סיכום: המסקנה הברורה - שווה יותר לרכוש מכשיר בחנות מאשר דרך התחייבות לחברת התקשורת. מחברת התקשורת אבקש כרטיס SIM וכך אוכל אם ארצה לעבור חברה עם אותו מכשיר, ולא להזדקק להמשיך לשלם לחברה הקודמת עליו. אולי לא יהיה לי זיכוי, אבל הסיכון יכול להיות גדול.
אבל כאן נכנס עניין נוסף שהתגלה לי בחיפושיי אלו שבעקבותיו המסקנה הפכה מברורה לנחרצת, והוא החוק החדש המתקרא "ניתוק זיקה". מה שאומר שאם חברה מסויימת מעניקה הטבות ללקוחותיה - היא צריכה לעשות זאת בלי קשר לשאלה אם המכשיר נרכש דרכה או בכל דרך אחרת. וזה אומר שאפילו הזיכוי על המכשיר (85 ש"ח לחודש, כן כן!!!) אני יכול לקבל על אף שרכשתי את המכשיר בחנות במחיר של 1200 ש"ח (למשל) מה שאומר שאחרי 14 חודש אתחיל להרוויח כסף :) כנראה.. (אם אני טועה בחשבון - שמישהו יתקן אותי). לדעתי זה חוק מגניב לאללה! הבנתי שלפעמים החברות עושות בעיות איתו, וכמובן שהן מעדיפות להסתיר אותו, אבל הוא קיים. יש כמה תנאים שצריך לעמוד בהם על מנת שהעסק יעבוד, כמו להביא הוכחה לרכישת המכשיר (קבלה), אבל סה"כ זה עובד על פי הדיווחים וזה אחלה. יחי משרד התקשורת!!

בנידון דידן כל העסק הנחמד הזה עדיין לא ממש עוזר, כי מה עושים עם החוב של ה850 ש"ח לפלאפון? ובכן, נאלצתי לנקוט באמצעי החצי-לא-הוגן הזה ופשוט ניגשתי אליהם ואמרתי שאיבדתי את הSIM. הנוהל בחברה במקרה כזה הוא מיד להוציא לך SIM חדש. אז הכל תיקתק בלי בעיה. השגתי מכשיר חלופי בנתיים ואני ממשיך על אותה תוכנית וככל הנראה ממשיך לקבל את הזיכוי והכל בא על מקומו בשלום. אבל המסע היה שווה, למדנו כמה דברים :)

נ.ב. במחשבה שנייה, נראה לי שגם הנציג של אורנג' עבר על חוק "ניתוק זיקה" כיון שהוא התנה את הזיכוי החלקי על המכשיר הישן בכך שאקנה מהם מכשיר חדש... למה מי הוא?!

33"4

...













...












:)

הגבורה לעצור. ולזכור.

אתמול בערב העליתי את הפוסט הקודם, ומיד אח"כ ציינתי בהתפעלות על קיר הפייסבוק שלי ש"שר הטבעות" הוא סרט המאה, קריזה רגעית, מעשי יום יום. אלא מה - היה זה ערב יום השואה (והיום הוא היום), יום הזכרון הממלכתי לשואה (ולגבורה), שאני לא מתוך כוונה מדוייקת אלא מתוך חפפנות כללית - לא שמתי על ליבי מדי. חבר העירני לכך והסרתי את הסטטוס, וגם הרהרתי מעט. זכרתי שמצוות היום (כפי שדובר באיזור התיכון) היא לצפות בסרט "רשימת שינדלר" שעוד לא יצא לי לראות, הבנתי שזה צריך להיות סרט מכובד שנעשה ברגישות רבה לנושא ששפילברג נכנס אליו שלא על מנת לקבל שכר. צפיתי בו (בשני חלקים, אודה), ועדיין עולה השאלה הקשה. לא השאלה "איפה אלוקים היה בשואה" אלא איפה אנחנו היום ביחס אליה, ומה היא עבורנו בכלל.
אני לא מצטער על הפוסט שכתבתי אתמול, אך בתור שיווי משקל, חשוב לי לשתף בהרהורים שקשורים ליום.

מסתבר שיום השואה קשה לי. לא בגלל הסיפורים הזוועתיים, שחלקם מודחקים וחלקם ידועים. אלא פשוט קשה לי לעצור ולהתבונן בעבר, ולנסות לקשר. לא רק לי קשה, הנוער כולו, של כלל ישראל, שצמח אחרי השואה נפגש באותו קושי, ואני מבין. אנו רוצים לחיות, יש בנו דחף להמשיך ויש לנו מה לבנות וליצור, אז למה לנו זכרון? זה מעכב, זה מעיק, זה מקפיא. אי אפשר ליצור ולזכור בו זמנית. כשאני מתבונן בזכרון הזה, שנפתח בשלהבת קטנטונת שדועכת אל עשן אפור ומסתיים באותה שלהבת חוזרת ומאירה, וביניהם שלוש שעות שחור-לבן, אני מבין שזה הזמן ללכת נגד הרצון. לא לחינם נקבע לנו יום זיכרון, אי אפשר לחיות יום יום כשהזכרון בחזית התודעה לא נותן שום חופש תנועה, אבל יום אחד או יותר בשנה מיוחד לעניין זה.

הזכרון, כבר אמרו רבים וטובים ממני, רק הוא אחראי על מגמת העתיד. זה רעיון ידוע. עם שלא זוכר את עברו גם עתידו לוטה בערפל. זה יכול להיאמר בקשר לשואה, או בקשר למסורת הארוכה, ואת זה עלינו להבין. עלינו לדעת שעל אף שאנו פוסעים על שביל של מצבות איננו עם-מוזיאון, איננו בית קברות, וככל הנראה אין זו הכוונה בקביעת יום זכרון - הורדתנו שאולה. הבדלת היום הזה בפני עצמו, והוצאתו מן הכלל - מעידה על הכלל: שאחר שנרכז כולנו מחשבה במשמעות זהותנו שנשמרה באדיקות על ידי הדורות הקודמים ונמסרה לנו בחירוף נפש - נוכל לדלות מכך רמז ביחס לצעדינו הבאים.

למה זה כל-כך מפחיד כשאין סדר...

בס"ד

האמת שאני לא יודע את התשובה, אבל את השאלה אני יודע היטב. אני יודע שזה מפחיד כשאין סדר. המדע, בכללותו, כפי שהגדיר זאת יפה עמיתי אריסטו (תודה לך :) עוסק בשאלת הסיבה, הוא מחפש פחות ופחות סיבות לתופעות הרבות שאנו נתקלים בהן בהתהלכותנו בעולם המוזר הזה שנקלענו אליו. תחשבו על משחק קווסט כזה, משהו כמו "The Neverhood" (מישהו זוכר?? מעין יצור כזה מפלסטלינה שמתעורר בעולם שכולו פלסטלינה ושומע מוזיקה חביבה ברקע, וכל שנותר לו הוא פשוט להתחיל להלך ולנסות להבין מה קורה סביבו ומה הקטע בכלל...) או אולי Myst האיכותי (והלא ממש פופולארי בהתאמה, לפחות לא לדעתי) שכולו חקירה דוממת באיזה מרחב לא ברור... ובכן - האם ברצוני לומר שסדר פירושו של דבר מתן סיבות מעטות לתופעות רבות? יתכן שזה מה שרציתי לומר. יתכן.
פעם הגדרתי סדר כך: הגיון פנימי, אחד, המתראה על פרטים רבים כאשר הם נמצאים במצב ספציפי ביחס זה לזה. הגדרה נאה תודו. להגיון הזה ראוי שתהיה תכלית מסויימת, משמעות כלשהי, כלומר משהו שאפשר לקחת אותו הלאה... למשל ניקח תיבת עץ נבריג לצדיה גלגלים, עד כאן פרטים חסרי משמעות - והרי לנו עגלה, אך שם העגלה הוא על שם תכלית, על שם התועלת שאנו מפיקים ממנו כאשר אנו מקצרים את זמן הנסיעה ממקום למקום, התועלת הזו נחשבת בעינינו ומכאן חשיבות זו חוזרת וחלה כברקורסיה על אותם החפצים המסודרים באופן מסויים ביותר. אם יסודרו אחרת, למשל הגלגלים ישכנו בתוך העגלה - אין כאן סדר ואין כאן עגלה, אין הגיון אחדותי שמתראה על הפרטים שעל אף שהם אותם פרטים הם לא מתייחסים זה לזה באותו אופן שבו פרטי העגלה מתייחסים זה לזה.
אז נכון, יש את אלה שבאו לעשות שמח, ויש את אלה שבאו לעשות סדר (ולקלקל את השמחה, שעליה נאמר "ושמחה מה זו עושה" כלומר שתכליתה לא ברורה, אז היא עויינת את הסדר). בלי שתהיה שמחה לא יהיה מה לסדר, תארו לכם איזה עץ דכאוני שאין לו כח להצמיח ענפים בריאים ויפים, וכולו קמוש כזה מעפן... איזה גלגלים ואיזה בטיח יוכלו לייצר מעץ שכזה? לא יוכלו. אם כן, לא יהיה מה לסדר. אבל עדיין אלו שבאו לעשות סדר - כבודם במקומם מונח, הם נועדו לתאר לנו יקום משמעותי, חסכוני, איכותי, לא מקרי. ומי ערב שהם צודקים? השד יודע. כלומר, שאלו את השד, אם הוא יפסיק לפזז ולהרוס משמע הוא מודה לסדר, והוא מסכים שאין סתירה בין השמחה ובין הסדר, והכל אחלה על מקומו בשלום.

אם כן, באנו לדבר היום רק על צד אחד של המשוואה, כי ממה שראינו עד כה יש תפקיד מקביל (וממילא שווה ערך, אי אפשר לזה בלא זה) לצד הסדר וצד השמחה, שאפשר גם לזרוק עליהם את הכינויים שנכונו להם מימים ימימה: תוהו ותיקון... והצד הוא - הסדר הארור. למה ארור? כי הרגש שונאו. הרגש שונאו אך השכל אוהבו עד מאוד. השכל הוא מבקש התכלית, הוא גם כינוי לתכלית: כי איש הישראלי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר ולכוון עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר ויתקרב לה' יתברך ע"י אותו הדבר (לא שאני איזה מתמיד בתורת ברסלב, פשוט אני אוהב את השיר של יוסף קרדונר). השכל מתגלה דרך סדר, כלומר סדר זה הקצה התחתון של השכל - מדוע? כי סדר בהכרח שייך למציאות רבת פרטים. את מה מסדרים? את החלקים השונים. אפשר גם לא לסדר אותם, ואז יהיה בלאגן או תוהו או סתם אי-סדר. סדר זה מושג שמתייחס לעולמנו הפיזי המתחלק לקרעים קרעים. אז את הסדר קל יותר לתקוף כי הוא השגריר. השכל הוא מותק, הוא סבבה, הוא רחוק מאיתנו, ואנחנו בטוחים שהוא גם מלא עונג, אבל כשזה מגיע למעשה זה אומר סדר - וזה פויה, בעיניי לפחות, בתור אדם רגשן (כרגע אני חייל של ממלכת הרגש, אפשר גם אחרת מתישהו).

אותי מעצבן שאנשים מפחדים מחוסר סדר, שהם דבקים באובססיה לסדר. והכי מעצבן שהם דופקים אותי בגלל זה. אבל העניין עכשיו הוא להכנס בעובי החקירה מתוך התעניינות גרידא ולהשאיר את הנגיעות האישיות בצד. אז הנה: היום נחקור פן מסויים של תופעת התוהו-תיקון, מתוך מוטיבציה אישית שלי, שיכולה להתהפך בהזדמנות אחרת ולהניע אותי למחקר פן אחר, שבסופו של דבר יתנו לנו 70 פנים לתורה. בעז"ה.

ראשית לכל אני רוצה לעמוד על מימדי התופעה, והם נרחבים משאנו מתארים לעצמנו:
דיברנו על מדע. ובכן, מדע זו נטייה נכבדה ביותר של האנושות, אחת מהרגליים החזקות ביותר עליהם עומדת החברה שלנו. המדע הוא תכלית לעצמה וגם אמצעי לטכנולוגיה - כלומר השתכללות בתחומים כמו רפואה, לחימה, הנאה, השכלה וכו'. מכיון שמשאבים עצומים מוזרמים לטובת המדע - אנשי המדע צריכים בדרך כלל להצדיק את עיסוקם בכך שהם תורמים לטכנולוגיה, אבל הם לכשעצמם, ברוב המקרים (כך נראה לי) אוהבים את המדע עצמו, משתוקקים כמהים ודבקים בטירוף אל המדע (כל חד וחד לפום שיעורא דיליה). מדע חותר לסדר, והנטייה האנושית לדעת ולהבין קשורה כנראה ברצון שלו לערוך סדר. אמנם פריצות דרך מדעיות מתאפשרות דווקא ע"י השחרור מנטייה זו. מדען שלא מצליח להכניע את יצר הסדר שבו עלול להתעלם מתופעות חריגות שאינן מתאימות לתיאוריה שלו, וזה אכן מה שקורה ברוב המקרים, שהרי העולם הוא אותו עולם, כולנו חיינו בעולם בו מתגשמת תורת היחסות ותורת הקוואנטים גם לפני 500 וגם לפני 2000 שנה.. ובכל זאת לא נתנו דעתנו לכך. סיבה אחת היתה לזה - שהמדע לא הכשיר את עצמו מספיק בידיעות מוקדמות כדי להניח את הידיעה החדשה על גביהן, כאריח על גבי לבינה, וסיבה עיקרית יותר היתה שפשוט היה קושי אצל אנשי המדע להשתחרר מהחשיבה המסודרת שלהם, גם אם חלקם נחשפו בהזדמנויות שונות לתופעות שהיוו קצה חוט לתיאוריה חדשה - הם העדיפו את השמרנות, כי הלא הם מדענים. למדען, קשה ביותר לקבל חידוש, בעוד שכל תפקידו בעולם הוא להתקדם ולהתחדש.

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן."
"דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם."
שני ציטוטים אלו של איינשטיין, גדול פורצי הדרך של המאה, מראים עד כמה המדע עלול להפוך למלכודת דבש דווקא לאנשי המדע עצמם. יתכן שגם איינשטיין בעצמו נלכד בה, ופינה מקומו לבאים אחריו. קראתי פעם שכששמע על תיאורית המפץ הגדול הוא טען שהיא מגוחכת, וזו טענה קצת מקובעת.

תיוג או תיווי (זו אותה מילה, לא?) באופן מיידי, בלי לאפשר התבוננות, השערה, דמיון, זו הנטייה הקיצונית, הרעה. מהמדע הפיזי היא גלשה אל הפסיכו-לוגיה ("הגיון הנפש") ואז זה התחיל להיות באמת נורא ואיום, פוגעני. למעשה אנחנו אונסים את העולם גם בפיזיקה, כשם שאנו אונסים את הנפש בפסיכולוגיה, אלא שאת העולם אנחנו פחות כואבים בנתיים באופן אישי. מדע הוא נגד השמחה, נגד החיים, נגד הספונטניות. הוא מאיים על הדחף שבא מבפנים, הוא צורה שנכפית, מיטת סדום שמותחת ולא נותנת שום מקום לגדילה. הידיעה היא זיווג, והיא יכולה להיות כנראה גם אונס.

במערכת החינוך, שם זה מאוד כואב, יש הגדרה קוית של ערכים, של נכון ולא-נכון. לכל שאלה יש תשובה, וכל השאר זה טעות. זה מתבטא בציון, בהערכה, במספר מדוייק. כל תלמיד מקבל מקום על הסרגל הזה לפי ציוניו, חזק-חלש.. זה עושה הרבה סדר, גם לתלמידים וגם למורים, לדעת שלכל שאלה יש תשובה אחת. איזה פרופסור אחד הציג מחקר לפיו רואים בבירור שבית הספר מוחץ לגמרי את היכולת היצירתית של התלמיד. מהי אותה יכולת יצירתית (אליבא דמחקר)? מתן מספר רב של פתרונות לבעיה. בעוד שילדים בגן הצליחו להציע מספר רב של פתרונות יחסית (ועל פי המדד של עולם המבוגרים יצאו גאונים) ככל שהתקדמו במעלה הכיתות הלכה יצירתיותם ונעלמה. האדם הממוצע נהנה לחיות במציאות בה הסובבים אותו מודים באותה אמת, הוא חושש לגלות עצמו לבד כשיש חילוקי דעות, לכן טוב לחברה לאבד את היצירתיות כמעין הסכם כולל כזה. אני אישית בתור ילד מאוד חששתי מעימותים פיזיים, סוג של פציפיסט כזה הייתי, ובעוד חבריי היו מתגוששים ומושכים זה לזה בשיער, הייתי אני מכוחות האו"ם משתדל לפייס בין הניצים. לא הבנתי עד כמה חיוניים הסכסוכים האלה לפיתוח טריטוריה עצמאית אצל כל אחד מהיחידים. אמנם בכל מה שקשור לדעות שמרתי על חשיבה עצמאית ועל אף ששילמתי על כך בבדידות רבה (אותה שמפחדים ממנה) הכרתי בזה שזו ערובה לעצמאותי.

נראה שסדר מסלק את הבדידות, ובדידות מה מפחיד בה?
טוב, פה כבר ברור הרבה יותר שיש פחד, גם דכאון קשור לבדידות (ולפי המהלך דלעיל השמחה שפרצה את הסדר הביאה בסופו של דבר לבדידות ועצבות, שוב הוכחה שכל המהלך הזה דורש איזון בזמן ראוי) אז קודם כל נלך על ההסבר האבלוציוני (שאינני מחבב כלל): אדם בודד לא שורד. לאדם אין פנאי מספיק בשביל גם לייצר לחם וגם לגונן על עצמו מפני החמה והצינה ובעלי חיים ואויבים וכו' ובאותו זמן לעסוק בפרייה ורבייה והגנה על צאצאיו (כי מי שלא פרה ורבה גם לא עוזר להשרדות מינו)... בקיצור בשביל לספק את כל הצרכים הנדרשים להשרדותו של היחיד - חובה לחלק את המטלות למקצועות שונים ולחיות בחברה. לפי אותו הסבר - אדם שפיתח פחד לבדידות שרד יותר מאדם שלא פיתח פחד כזה. אוקיי. הסבר נאה, אם כי תלוש מהמציאות מהסיבה הפשוטה שכל תיאוריית האבולוציה תלושה מעיקרה (על אף שהיא נוצרה בעטיין של סדרת תופעות שרירות וקיימות ואלכ"ל [ואין לי כח להאריך]), בכל אופן באיזשהו מקום אדם מבין שהחברתיות נחוצה ביותר לקיום שלו, זה שלב א'. שלב ב' זה הסבר אידאלי יותר שהאדם שוחר חברה לצורך שיחה. השפה מתקיימת בחברה, מתפתחת בה, והשפה היא הכלי לכל המהויות הנאצלות. יש שמכנים אפילו את החשיבה כפעילות חברתית, כי חשיבה גם צריכה שפה, חשיבה מילולית (לכאורה ישנה חשיבה אל-מילולית). זו סיבה שיותר נעים לעסוק בה, האדם לא נצמד לחברה רק מתוך חוסר ברירה אלא גם מתוך יחס חיובי ורצון לבטא ולתת מציאות להגיון הפנימי שלו (הגיון, כמו הגיג או 'הגיון ליבי'). אהבה, בין שניים, היא אולי הליכה על החוט הדק בין אינדיבדואליות לשיתופיות, אבל מי אני שאתחיל לדבר על אהבה כרגע אז בנתיים נניח לזה. הצרכים החברתיים יכולים להתחלק לשתי קטגוריות עיקריות: צורך אינטרסנטי וצורך אמפתי. בהתאמה למה שאמרנו, הצורך האינטרסנטי הוא צילו של הפחד מסכנת הבדידות, בצורך הנעלה יותר המגמה היא לא הפקת תועלת אישית אלא גילוי מהות שמתחילה בין שניים (אפשר לטעון שגם זה הוא צורך אינטרסנטי, כעין פריקת מעמסה רגשית, אלא אם כן מסבירים שמהות לא קיימת באדם הבודד, אלא רק בתווך). אפשר שנעצור כאן למרות שסבורני שיש רבדים נעלים ולכתחילאיים אף יותר, שככל שאנו קרבים אליהם כך אנו חרדים פחות מהבדידות אך חפצים יותר באחדות החברתית.

אין הכרח שחוסר-סדר ירחיק מחברתיות ויוביל באופן דטרמיניסטי לבדידות. אין הכרח שכזה. אפשר גם לפתח עצמאות ויצירתיות, ייחודיות ואינדיבידואליזם, ואף על פי כן להנות מהטבות חברתיות. אלא שזו כנראה הדרך הארוכה יותר, הדורשת פיתוח.

העובדה היא שבכל דור ודור קם מיעוט של אינדיבידואליסטים, שנגד כל הסיכויים ממשיך להופיע, הם לא נראים שורדים במיוחד, לעיתים הם מתאבדים, לעיתים מתקשים להתחתן וללדת ילדים אם בכלל... במשטרים מסויימים הם מוצאים להורג או סתם מודחים או מנודים, ועדיין הם כאן. מטרידות אותם כל מיני שאלות, בדרך כלל הרבה שאלות, כמו למשל: למה זה כל-כך מפחיד כשאין סדר...

שבוע טוב לכולם!

לעצבן את צוקרברג...

בס"ד

זוכרים את כל הפרסומים המציקים האלה בסגנון "בואו תראו איך ג'אסטין ביבר היה נראה במעי אימו?" ואז כשאתם נכנסים פנימה מסתבר לכם שאתם חייבים ללחוץ LIKE (במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב - 10 LIKE-ים נוספים) ע"מ לגשת לסרטון מגוחך לא קשור לכלום, ופתאום אתם מוצאים את עצמכם אוהדים של כל מיני דוגמניות פרובוקטיביות ועוד עניינים מביכים שלא הייתם רוצים להיות מזוהים איתם בשום אופן, אבל מה לעשות - כל החברים שלכם בפייסבוק כבר יודעים שלחצתם LIKE רק בגלל שהייתם סקרנים ממה כל ה"הו הא"... בקיצור ------

לא עוד!

פייסבוק, בשעה טובה (או שלא) שמו קץ לכל עניין האפליקציות, לפחות באופן חופשי כפי שזה היה עד כה. מה שכן - ניתן לשלב אתר חיצוני שיופיע בפייסבוק בתור IFRAME (למי שמבין על מה אני מדבר...).

בכל אופן - מה שרציתי לספר לכם הוא שאיכשהו נתבקשתי ע"י מאן דהוא ליצור עמוד עם תוכן נסתר שייחשף רק למי שיואיל לעשות LIKE. ובכן, אם היו פונים אליי לפני חודש ימים נניח, היה בידי לעשות זאת בקלות, אבל אחרי שכל עניין האפליקציות נחסם - נבוכתי ולא ידעתי את נפשי.
אבל לא אני הוא זה שאומר נואש, על כן הפשלתי שרוולי וניגשתי למשימה במרץ. ואכן הצלחתי לעמוד בדרישה באופן די מוצלח, והרי תקציר מעללי:

ובכן, כפי שאמרנו גם היום אין בעיה ליצור אתר בכל מקום אחר, ולהציגו במסגרת של פייסבוק כאשר אתרנו מופיע כחלונית IFRAME הבלועה בין הסרגלים הכחולים של צוקרברג.
אז כולם יודעים איך משלבים כפתור LIKE בכל אתר שנרצה. ומי שלא, נדרשות שתי שורות:

א. ראשית, התג הפותח של הHTML צריך להיראות כך:

<html xmlns="http://www.w3.org/1999/xhtml" xmlns:fb="http://www.facebook.com/2008/fbml">

ב. בתוך העמוד, איפה שרוצים דוחפים:

<fb:like show_faces="false" href="http://www.facebook.com/yourpage"></fb:like>

כאשר yourpage הוא העמוד אליו אנו עושים LIKE והמאפיין show_faces (במקרה הזה false) מבטל את הצגת החברים הנוספים שעשו LIKE.

כעת, באמצעות קוד פשוט בסגנון DHTML ניצור DIV שנאפיין אותו כנסתר (style="visibility:hidden") בתוכו נשים את התוכן הסמוי.

פייסבוק מספקים לנו ספריית Javascript שתשמש אותנו לזהות לחיצה על כפתור הLIKE. ע"מ להשתמש בספרייה זו נצטרך להוסיף את הקוד הבא:

<div id="fb-root"></div>

<script type="text/javascript">

window.fbAsyncInit = function() {

 FB.init({appId: 'xxxxxxxxxxxx', status: true, cookie: true, xfbml: true});

 FB.Event.subscribe('edge.create', function(href, widget) {

showMovie(); //Show the hidden div

 });

};

(function() {

 var e = document.createElement('script');

 e.type = 'text/javascript';

 e.src = document.location.protocol + '//connect.facebook.net/en_US/all.js';

 e.async = true;

 document.getElementById('fb-root').appendChild(e);

 }());

</script>

עליכם לערוך מה שצבוע בכחול. אם עוד לא עשיתם זאת, עליכם לפתוח אפליקציה בפייסבוק ודרך זה תקבלו את הappId אותו תשימו במקום האיקסים.. במקום השורה showMovie וכו' תכתבו את הקוד להצגת הdiv הנסתר (אני למשל כתבתי פונקציה שעושה זאת). אחלה.

עדיין ישנה בעיה קטנה (וכאן אנחנו מגיעים לדובדבן של הקצפת - היכונו!) אם המשתמש כבר עשה LIKE בעבר עבור העמוד שלכם והוא יכנס לאתר שלנו, הוא לא יראה את התוכן גלוי, עד שילחץ על LIKE, בעצם הוא יצטרך קודם לעשות UNLIKE ואז שוב LIKE ורק אז יופעל הקוד הרצוי. בעיה.

ובכן חככתי בדעתי מה לעשות... ערכתי ניסויים והרי תגליתי:

הודות לתוספת בתג הפתיחה של הHTML פייסבוק דואגים להחליף את קוד הFBML, במקרה שלנו - <fb:like> בקוד HTML עבור הדפדפן. ניסיתי להבין האם יש הבדל בין הקוד שיתקבל עבור כפתור LIKE ביחס לקוד שיתקבל עבור כפתור UNLIKE ואז לבדוק מה הקוד ולפי זה לדעת האם לפנינו משתמש שעשה כבר LIKE או לא (אם יש כפתור UNLIKE אז מסתבר שהוא עשה LIKE וכן להיפך...). מה עשיתי? יצרתי DIV ונתתי לו ID, למשל likebutton, ובתוכו שמתי את הקוד <fb:like> ואז אני יכול לגשת לקוד שבתוכו באמצעות document.getElementById('likebutton').innerHTML וכעת, נתתי לפייסבוק לפרש את הFBML ואחרי זה הצגתי לעצמי את קוד הHTML באמצעות סקריפט alert. ואכן, גיליתי שישנו הבדל פצפון בין כפתור LIKE לכפתור UNLIKE. שימו לב:

לפני שבוצע LIKE (כלומר הכפתור שמוצג הוא LIKE)

אחר שבוצע LIKE (כלומר הכפתור שמוצג הוא UNLIKE)

אם תסתכלו טוב, מעבר למספרים האקראיים שמשורשרים שם בכתובת, יש עוד הבדל פצפון והוא בגובה של הIFRAME, כאשר לפני שנעשה LIKE הגובה הוא 62px ואחרי - 64px... אמנם ההדגמה הזו נעשתה כאשר הפרצופים כן מוצגים ולכן אם תרצו לממש את הרעיון הזה תצטרכו לבדוק בעצמכם את הגבהים... בכל אופן הרעיון הוא שיש הבדל ביניהם! כל שנותר הוא לנתח את המחרוזת שבinnerHTML ולחפש את התת-מחרוזת 64px למשל וכך נדע שכבר לחצו על LIKE (לדוגמא)... הבנתם את העקרון.
אגב, הקוד נראה שונה בכל דפדפן, ולכן צריך לוודא שהטריק חוצה-פלטפורמות..

זהו. עכשיו מה שנשאר הוא למקם את האתר כIFRAME בפייסבוק, והרי לכם משהו דומה לאפליקציות שהיו פעם.

מי שהבין הבין.

שמחתי לדפוק את צוקרברג, למרות שהוא יהודי חמוד.. (סתם בגלל שהוא עשיר וגדול ממני בשנה).

יום שמח לכולם!

נ.ב. תודה לאתר הזה שמאוד עזר לי לשלב הראשון..
נ.נ.ב עדיין יש פינות לסגור, אבל את החלק הקשה עברנו בהצלחה :)

קדושה, סכיזואיזם, ומה שביניהם..

בס"ד

קדושה, כך מצאתי בספרים (קצת אחרי שהרגשתי את החיים), הינו מושג שמעיד על קיום מופשט-עצמאי-אצילי שצורות הקיום המוכרות (המדוברות) הן חיקויים-השתקפויות-התפרקויות מאותה מקשה ומתוך כך אנו מקבלים את ההרגשה שיש בזה משהו, אבל זה לא זה..
התשובות ידועות, במיוחד למי שקיבל אותן פעם אחת, אך במקום שהן ישנן - אין עולם, ובמקום שיש עולם - אינן. מאמיני הקדושה טוענים שהיא ישנה לא רק ביחס לעצמם, בדמיונם, כשלווה פנימית שניתן להשיג ברגעי פרישות עילאיים, אלא עומדת וממתינה כלפי כל העולם, כל חור וכל חרך. היודעים יש להם סבלנות, ועם זאת הם כואבים בלי גבול, הם נושאים כאב ואושר על העתיד הודאי גם יחד. מי שחווה את התשובות שבאות מפנימיותו בבהירות כזו שמאפילה על כל המעשים התוהים והטועים של הסובבים אותו - נחשב לסכיזואיד, כלומר מפוצל (schizo) והוא לרוב מסוייג חברתית (וכן הנאתית ועוד). הוא יכול להתמלא תסכול וכעס על הפער, על הטפשות שהוא שוחה בה, אבל אם ישמור על קשר עם ההכרה הפנימית הוא ייזכר שהעולם כפי שהוא גמיש ובלתי מחייב (כמו רצון של ילד קטן שנדמה כעקשן) ולכן אין להתייחס אליו ברצינות רבה מדי.
לפעמים טיפוסים אלו מהדהדים לעצמם אמירות שהוטחו מבחוץ, ונשאלים על האמון שהם יכולים לתת בעצמם, האם התחושה שיש קדושה אכן אמיתית או שמא רק עונג אישי יש אבל לא תיקון עולמי פוטנציאלי ממתין. וגם פה התשובה תבוא מתוך איפוס מושגי האמת, צריך להרהר על תוקף השאלה. שכן אם היא באה ממקום מעורער יחסית אין בה כח להטיל ספק בוודאות החזקה. כל החוויות החיצוניות אפשריות כיון שאני יודע את עצמי ומקומי, ואין זה אפשרי שהגולם יקום על יוצרו שבכל רגע מוסיף ומקיימו. אם נחשוב על המציאות כחלום, הרי זה קל להבין שלא ייתכן שדמות בחלום תטען שאיננו קיימים כי הרי באותו רגע גם היא תאבד את אפשרות קיומה, כך גם ודאות שהיא די עמוקה למעלה משאר הכרות המציאות תוכל קבועה ואיתנה למול כל המפקפקים.
הפקפוקים באים כדי להחזיר אותנו אל המקור. באותו מקום שהפקפוקים עלולים לצוץ, אסור ללכת ישר עם הודאות, כי שם אנו מקימים מזבחות של עבודה זרה, ודאויות בלתי מבוררות, ולכן טובים הפקפוקים וצריך להאזין להתראתם ולשוב לחקור היכן נחלשה האחיזה. זו הסיבה שלא מספיקה דרך של התבוננות פנימית כדי להגיע אל הקדושה, כי ההכרה הפנימית נוטשת את כור מחצבתה, מתקשה, מתפרשת בדרכי העולם כדי להעמיד את האדם עצמאי על רגליו, ואז ההתבוננות יכולה להתקל בשכבת הסלע הזו ולנוח בה כאילו היתה האמת הסופית, לכן באים הפקפוקים להתגרות באדם שימציא להם תשובות ממקור עמוק יותר, שיכה בסלע ויוציא את המים שתחתיו שאינם נחים לרגע, לכן אין לשלול את הפקפוקים בקרב אלא להכיל אותם, להתעלות מעליהם, ולנצחם במילים - אל תכה בסלע דבר אליו.

רגע אפס

יום אחד משהו התעורר בתוכי.

זו היתה תקופה מסעירה ומרגשת במיוחד, כל קשת החוויות האנושיות (כפי שאני מכירן) נחוו אז בצבעים העזים ביותר. אינני יודע מדוע דווקא אז זה קרה, ומדוע עד אז נותרתי אטום ואנמי למדי. מאז שאני זוכר את עצמי מרכז הכובד של אישיותי לא היה חוויה ולא רגש, גם לא מגע או טעם וכמעט שום חוש, אלא מחשבה והגיון. התשוקה פנתה אל הרצון לקלף את המרכיבים הרבים של חזיון החיים ולחשוף, הגיון צרוף. יחד עם הרצון לחקור היתה גם הידיעה מתהלכת במקביל, ידיעת התשובות כולן גם אם באופן אל-מילולי. הניחו לי, תנו לי להתכווץ חזרה אל נקודת הראשית לפני כל השקרים, המריחות, מתיחות הפנים. אני רואה מאיפה באתם, ובחרתי להזעיף פנים. חלום חוזר ונשנה: משהו קורה, אני כהרגלי מכונס בתוך עצמי, צופה מהצד, ואני רוצה לברוח משם אז אני קורא לאריה שיבוא לטרוף אותי, ובחלום זה אפשרי. המשכתי כצופה, צובר מטענים של ביקורת מושחזת, אך מעולם לא נוקט עמדה, לא מתערב, זה נראה מיותר ולא שייך ותמיד תמיד כרוך בשקר. הדבר היחיד שעניין אותי מעבר למה שפיצץ את מוחי גם כך היה הישרדות פשוטה, לשמור על הקופסא. לא כבוד ולא מעמד חברתי, לא הרפתקאות ומעט מאוד מסעות דמיוניים שזרים לרוחי.
כך הייתי נעוץ בעמדת היודע, לא מסוגל לפעול.

עד שיום אחד, או בעצם תקופה אחת, הכל התפוצץ. נעשיתי רלוונטי. לא רק מהלך חיי השתנה לבלי היכר מאותו רגע -גם נעשיתי לאיש אחר, עם תכונות, מטרות ורצון פנימי חדש. זה הדבר המעניין ביותר בעולמי, ומכאן והלאה התחלתי חוקר.

עד לאותו רגע חשבתי שאני יושב על כסא (תוך דאגה שהוא ימשיך להיות נח) וצופה בסרט ישן שרץ מולי על מסך. עד שבאותו רגע נזרקתי פנימה. זו אולי הפעם הראשונה שידעתי את מהות הרגש, שהודיתי בו. המחשבות שאגרתי במהלך השנים הפכו לפרפורים בועטים בבטן, הכעס נמסך בעורקיי וטפח על שריריי, העולם שסביבי התעורר בריחות, ברוחות, מנגינות וצבעים... וניצוץ נדלק בבת עיניי. אני חי!