יום אחד משהו התעורר בתוכי.
זו היתה תקופה מסעירה ומרגשת במיוחד, כל קשת החוויות האנושיות (כפי שאני מכירן) נחוו אז בצבעים העזים ביותר. אינני יודע מדוע דווקא אז זה קרה, ומדוע עד אז נותרתי אטום ואנמי למדי. מאז שאני זוכר את עצמי מרכז הכובד של אישיותי לא היה חוויה ולא רגש, גם לא מגע או טעם וכמעט שום חוש, אלא מחשבה והגיון. התשוקה פנתה אל הרצון לקלף את המרכיבים הרבים של חזיון החיים ולחשוף, הגיון צרוף. יחד עם הרצון לחקור היתה גם הידיעה מתהלכת במקביל, ידיעת התשובות כולן גם אם באופן אל-מילולי. הניחו לי, תנו לי להתכווץ חזרה אל נקודת הראשית לפני כל השקרים, המריחות, מתיחות הפנים. אני רואה מאיפה באתם, ובחרתי להזעיף פנים. חלום חוזר ונשנה: משהו קורה, אני כהרגלי מכונס בתוך עצמי, צופה מהצד, ואני רוצה לברוח משם אז אני קורא לאריה שיבוא לטרוף אותי, ובחלום זה אפשרי. המשכתי כצופה, צובר מטענים של ביקורת מושחזת, אך מעולם לא נוקט עמדה, לא מתערב, זה נראה מיותר ולא שייך ותמיד תמיד כרוך בשקר. הדבר היחיד שעניין אותי מעבר למה שפיצץ את מוחי גם כך היה הישרדות פשוטה, לשמור על הקופסא. לא כבוד ולא מעמד חברתי, לא הרפתקאות ומעט מאוד מסעות דמיוניים שזרים לרוחי.
כך הייתי נעוץ בעמדת היודע, לא מסוגל לפעול.
עד שיום אחד, או בעצם תקופה אחת, הכל התפוצץ. נעשיתי רלוונטי. לא רק מהלך חיי השתנה לבלי היכר מאותו רגע -גם נעשיתי לאיש אחר, עם תכונות, מטרות ורצון פנימי חדש. זה הדבר המעניין ביותר בעולמי, ומכאן והלאה התחלתי חוקר.
עד לאותו רגע חשבתי שאני יושב על כסא (תוך דאגה שהוא ימשיך להיות נח) וצופה בסרט ישן שרץ מולי על מסך. עד שבאותו רגע נזרקתי פנימה. זו אולי הפעם הראשונה שידעתי את מהות הרגש, שהודיתי בו. המחשבות שאגרתי במהלך השנים הפכו לפרפורים בועטים בבטן, הכעס נמסך בעורקיי וטפח על שריריי, העולם שסביבי התעורר בריחות, ברוחות, מנגינות וצבעים... וניצוץ נדלק בבת עיניי. אני חי!
זו היתה תקופה מסעירה ומרגשת במיוחד, כל קשת החוויות האנושיות (כפי שאני מכירן) נחוו אז בצבעים העזים ביותר. אינני יודע מדוע דווקא אז זה קרה, ומדוע עד אז נותרתי אטום ואנמי למדי. מאז שאני זוכר את עצמי מרכז הכובד של אישיותי לא היה חוויה ולא רגש, גם לא מגע או טעם וכמעט שום חוש, אלא מחשבה והגיון. התשוקה פנתה אל הרצון לקלף את המרכיבים הרבים של חזיון החיים ולחשוף, הגיון צרוף. יחד עם הרצון לחקור היתה גם הידיעה מתהלכת במקביל, ידיעת התשובות כולן גם אם באופן אל-מילולי. הניחו לי, תנו לי להתכווץ חזרה אל נקודת הראשית לפני כל השקרים, המריחות, מתיחות הפנים. אני רואה מאיפה באתם, ובחרתי להזעיף פנים. חלום חוזר ונשנה: משהו קורה, אני כהרגלי מכונס בתוך עצמי, צופה מהצד, ואני רוצה לברוח משם אז אני קורא לאריה שיבוא לטרוף אותי, ובחלום זה אפשרי. המשכתי כצופה, צובר מטענים של ביקורת מושחזת, אך מעולם לא נוקט עמדה, לא מתערב, זה נראה מיותר ולא שייך ותמיד תמיד כרוך בשקר. הדבר היחיד שעניין אותי מעבר למה שפיצץ את מוחי גם כך היה הישרדות פשוטה, לשמור על הקופסא. לא כבוד ולא מעמד חברתי, לא הרפתקאות ומעט מאוד מסעות דמיוניים שזרים לרוחי.
כך הייתי נעוץ בעמדת היודע, לא מסוגל לפעול.
עד שיום אחד, או בעצם תקופה אחת, הכל התפוצץ. נעשיתי רלוונטי. לא רק מהלך חיי השתנה לבלי היכר מאותו רגע -גם נעשיתי לאיש אחר, עם תכונות, מטרות ורצון פנימי חדש. זה הדבר המעניין ביותר בעולמי, ומכאן והלאה התחלתי חוקר.
עד לאותו רגע חשבתי שאני יושב על כסא (תוך דאגה שהוא ימשיך להיות נח) וצופה בסרט ישן שרץ מולי על מסך. עד שבאותו רגע נזרקתי פנימה. זו אולי הפעם הראשונה שידעתי את מהות הרגש, שהודיתי בו. המחשבות שאגרתי במהלך השנים הפכו לפרפורים בועטים בבטן, הכעס נמסך בעורקיי וטפח על שריריי, העולם שסביבי התעורר בריחות, ברוחות, מנגינות וצבעים... וניצוץ נדלק בבת עיניי. אני חי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה