עשר ספירות

בס"ד


למעשה, יש ה', מכאן הכל מתחיל...

עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשר

התרשים המפורסם המציג את עשר הספירות בשני מימדים: של רוחב (ימין-שמאל-אמצע) ואורך (מעלה ומטה) כאשר כל ספירה מוצגת באופן של עיגול (להורות עניין של אחדות) - עלול להטעות, כיון שנוצר הרושם שיש פה ריבוי, פירוט, משך... אך אין זו אמת, מדובר באבחנות בדבר, בדבר כלשהו.
קנט הגדיר יפה שכל דבר באשר הוא ניתן להבחין בו שתי הבחנות: הדבר כשלעצמו, והופעותיו של הדבר במציאות. אם יש משהו שאנו מוצאים, נתקלים בו, בכל צורה שהיא, אם דרך הרגשה או דרך חוש גשמי יותר או אפילו דרך השכל, מוכרח שהוא ישנו בפני עצמו, כלומר יש הדבר כשלעצמו, והנה אנו גם נתקלים בו, ולא בכל עת נתקלנו בו, ולפעמים נתקל באופן חלקי בו, לכן יש גם להבחין את הופעת הדבר אלינו שלעיתים היא חלקית, בעוד שהדבר שלעצמו שלם ותמים ובלתי תלוי בהתקרבותנו אליו.
על אותו רעיון של חלוקה זו, שאינה חלוקה ממשית אלא הבחנה שמוכרחת להמצא בכל דבר שהוא אחד, גם אחד מוחלט לחלוטין - בתורת הסוד אנו מבחינים עשר ספירות בדיוק, לא יותר ולא פחות - כמו שנאמר בספר יצירה (פרק א' משנה ג') "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשר".
שלימות ההבחנה, כלומר התמונה השלימה שמצטרפת לנו דרך כל עשרת ההיבטים הללו נקראת בתורת האר"י - פרצוף, אך לא נעמיק בעניין זה כרגע.


אם כן נראה בדרך הגיון, למה עשר בדיוק ומה תפקידה המדוייק של כל הבחנה, שכאמור אינה ממשות עצמאית אלא הבחנה בלבד (וכשמעמיקים הכל הבחנות ואין ממשות אלא הקב"ה, וממילא ההבחנות הן ממשות ביחס אלינו כי סוף סוף העולם נראה לנו כממשי וד"ל):


הציר הראשון שעליו אנו מתארים את מראה הספירות (וכתוב בספרים שכך היה מתגלה לנביאים בחוש ראייה רוחני דק) הוא ציר המעלה-מטה. כאשר למעלה הוא הדבר לעצמו, ולמטה הוא ההופעה שלו במציאות. על בסיס העניין של השמיים והארץ. השמיים הם המציאות השלימה והאידאלית, הבלתי מעורערת ומחולקת ומגומגמת, אבל הארץ היא בתחילה נראית כשומכלום, ואט אט מצמיחה ומגלה איזה משהו שישנו, כלומר יש פה תהליך שכל עוד התהליך מתרחש יש פה התגלות חלקית בלבד. אמת מארץ תצמח.


נזכור שעשר הספירות לעולם לא חורגות מתיאור האחד, אין הן מתארות שום דבר מחולק במציאות, ואין הן חילוקים. ולכן, המוקד הוא בדבר לעצמו, כי הלא אנו מדברים על הדבר, אלא שבדבר יש הבחנה של הופעה, כי כל דבר בהכרח מופיע שאילולא כן הוא היה אובד כל משמעות (יש גם דיבור על דבר שלא מופיע, למעלה מהספירות אך אין זה ענייננו כאן, בכל אופן חשוב להבין העניין שאין הדברים מתגבלים רק לאלו שמופיעים כי ה' הוא כל יכול). אם כן ספירת המלכות התחתונה היא הבחנת ההופעה שבדבר. אין היא עצם ההופעה, כי אז אנו מדברים על דבר חדש, אלא הבחנת ההופעה, כוחו להופיע.


מעבר למלכות שוכנות שלוש חטיבות של הבחנות, המכונות חב"ד חג"ת נה"י, שגם הן מתוחות על ציר המעלה מטה והן כל מה שנותר לתאר בדבר עצמו חוץ מהופעתו, וזה 'הדרך' כביכול מעצם הדבר במחשבה, ברעיון, במשמעות הראשונית שלו עד שמגיע לכדי הופעה. ונסביר -


חב"ד - הנקראים גם 'מוחין' הם הרעיון, כי הרעיון הוא הדבר החזק מכל במציאות. המשמעות. אמנם בעולמנו החומרני (מטריאליסטי) החילוני המתעקש לרוקן את העולם ממשמעות (והצורך להלחם בכך שוב ושוב מוכיח שבעל כרחנו אין המשמעות נעקרת) מנסים לומר שישנו דבר שקודם למשמעות ולרעיון, אך אין זה כך - בסיס כל דבר הוא רעיון, מחשבה, מטרה, כמו מה שרץ בראשנו קודם שאנו הוגים דיבור, איזו מהות.


חג"ת - השפעת המהות כלפי חוץ. בשונה מהחב"ד ששם המהות התקיימה לעצמה במנותק מהצורך לפנות אל המציאות, די לה בעצם היותה, כאן אנו עוסקים בהכוונה של המהות אל ההופעה. לכאורה יש לנו מבנה מושלם, ישנה ההופעה, ישנה המהות וישנו הקשר המתווך ביניהם. בדומה למושכל (מהות) - משכיל (צד ההופעה) - שכל (התוכן שזורם בחלל שבין לבין). אך לא די בכך מכיון שעל מנת שאכן תהיה הופעה צריכה המהות להתמודד עם המציאות בפועל וזה מביא אותנו ל...


נה"י - נקודת החיכוך של המהות עם המציאות בפועל, כאן כבר יש הבחנה חדשה, לא די בכיוון תיאורטי של המהות כלפי המציאות אלא יש לדון גם ברגע המפגש, אך עדיין לפני ההופעה, לפני שהיא מתאפשרת בכח המלכות.


וכעת נדון בציר הצד - ימין, שמאל, מרכז, מדוע הוא נצרך.. ובכן, על מנת לעבור מעניין לעניין, מעניין חב"ד לחג"ת ומחג"ת לנה"י (לא נעמיק כעת בפירוש מילולי של כל ספירה ואיך הוא מבטא את עניינה, אך המקור הוא ממידות האלוקיות כי ה' הוא האחד האמת שכל מושג אחד אחר נגזר ממנו ולכן כל ההבחנות הן מידותיו על פי הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמיים ובארץ לך ה' הממלכה..."), יש לממש ולהגשים כל עניין ובכך הוא נעשה 'נמוך' יותר (במובן של מעלה-מטה, הדבר כשלעצמו - הופעתו) וכך הוא ממשיך את התהליך.


ימין ושמאל - שניהם היפותטיים לחלוטין (הכל פה היפותטי, הכל הבחנות באחד. אולם באופן יחסי...) וההתגשמות המציאות תמיד תכיל שילוב בין השניים, כלומר ההנמכה היא תמיד חיבור בין ימין ושמאל. כל העיסוק בהבחנות מונח על הרעיון של המתח בין הרצוי-למצוי בין המהות למציאות, ולכן קודם כל ישנו הדבר, המהות במלואה, היא פשוט ישנה לגמרי, וזה ימין. שמאל הוא סמל הניגוד, שהיא איננה, וזה כמובן אינו, כי האין אינו (כמו שאומר פרמנידס) אך גם היש אינו (כי הוא חסר משמעות לבדו עיין לעיל) לכן כתבתי ששניהם היפותטיים, ימין לבד ושמאל לבד, התגשמות חייבת להיות הרכבה בין מידה של יש ומידה של אין, מציאות היא חלקיות וזו ההרכבה הזו, ולכן כאשר אנו יוצרים את ההרכבה אנו קרבים יותר למציאות ולפי הציר שהוסבר אנו מנמיכים טיפה (וכמו שרואים בתרשים, הספירות המרכזיות יורדות מעט). כעת כל ספירה מחב"ד חג"ת נה"י ממלאת תפקיד על פי רעיון זה. חכמה מתארת את שלימות הרעיון בנקודה אחת בלי שום יכולת לפרקו כי הוא פשוט מושלם, אין שום מקום להתחיל בחלקיות, בינה היא אפשרות העדרו ותחילת פירוקו אם כן, ביאה אל הרעיון מכיוון הפוך, מצד החסרון אל ההתמלאות בו ולא מצד המלאות אל המלאות. דעת הוא קיום הרעיון והישרדותו, סוף סוף אפשר לומר שיש לנו רעיון במציאות, כלומר יש לנו רעיון שירד קומה. רעיון קיים אפשר להתחיל לעבוד איתו, לבקש לממש אותו כלפי המציאות כלפי החסרון (המלכות מתארת את שיא השמאל לעומת כל מה שמעליה, לפי ההסברה ששמאל הוא ניגודיות), העניין של לממש רעיון הוא חסד בשיא הפשטות הולכים לממש בלי שום עיקובים והיסוסים, אך זה בלתי אפשרי כי אין שום התייחסות למציאות והלא לקראת מה אנו הולכים אם לא לממש את הרעיון ב-מ-צ-י-א-ו-ת, שכרגע לא נלקחת בחשבון. אם כן מובאת הבחינה הניגודית - גבורה, העדר המימוש, אמירה שישנה מציאות. וכאמור שתי גישות אלה קיצוניות ואף אחת לא מציאותית, הן רחפניות מדי מכדי להיות ריאליות, האמת היא איפשהו באמצע - מידת האמת היא התפארת, וממילא לראשונה יש תובנה משמעותית על אפשרות מימוש המהות. כעת יש לגשת למימוש בפועל והחיכוך עם המציאות מעורר אתגר, הכרעת האתגר ללא עוררין, ושוב - היה אפשר רק לולא היתה מציאות הוא הנצחון עליה - נצח, לעומת ההודאה במציאות שאין אנו יכולים לה והוא ההוד, אבל מוכרחים לנקוט במידת אמצע ולהתחבר למציאות מתוך דיאלוג, לא בהשתלטות ולא בבריחה אלא ביצירת ברית, קשר אמיתי, יסוד, הדרך השלישית שהיא העדינה והקשה מכולן כל המסע הארוך מסתכם בה (מי אמר שיש רק ימין ושמאל?! בפוליטיקה הימין רוצה לכבוש ולכסח לכאורה, השמאל מבקש להנמיך ראש, לקבל, להודות, להכנע, אבל בין כך ובין כך אין מבט נוכח כלפי המציאות, קשר עין עמוק איתה, של הבנה). והנה נשקנו למציאות, הזדווגנו איתה באמצעות איבר היסוד שלנו, והנה הרעיון הגיע אל המציאות בשלמותו, והשגנו לנו מלכות, הכושר להשפיע על המציאות בכח הרעיון הגנוז בנו מראשית הכל. מידת האלוקים מתממשת באדם כאשר הוא דבר במידותיו...