בס"ד
האמת שאני לא יודע את התשובה, אבל את השאלה אני יודע היטב. אני יודע שזה מפחיד כשאין סדר. המדע, בכללותו, כפי שהגדיר זאת יפה עמיתי אריסטו (תודה לך :) עוסק בשאלת הסיבה, הוא מחפש פחות ופחות סיבות לתופעות הרבות שאנו נתקלים בהן בהתהלכותנו בעולם המוזר הזה שנקלענו אליו. תחשבו על משחק קווסט כזה, משהו כמו "The Neverhood" (מישהו זוכר?? מעין יצור כזה מפלסטלינה שמתעורר בעולם שכולו פלסטלינה ושומע מוזיקה חביבה ברקע, וכל שנותר לו הוא פשוט להתחיל להלך ולנסות להבין מה קורה סביבו ומה הקטע בכלל...) או אולי Myst האיכותי (והלא ממש פופולארי בהתאמה, לפחות לא לדעתי) שכולו חקירה דוממת באיזה מרחב לא ברור... ובכן - האם ברצוני לומר שסדר פירושו של דבר מתן סיבות מעטות לתופעות רבות? יתכן שזה מה שרציתי לומר. יתכן.
פעם הגדרתי סדר כך: הגיון פנימי, אחד, המתראה על פרטים רבים כאשר הם נמצאים במצב ספציפי ביחס זה לזה. הגדרה נאה תודו. להגיון הזה ראוי שתהיה תכלית מסויימת, משמעות כלשהי, כלומר משהו שאפשר לקחת אותו הלאה... למשל ניקח תיבת עץ נבריג לצדיה גלגלים, עד כאן פרטים חסרי משמעות - והרי לנו עגלה, אך שם העגלה הוא על שם תכלית, על שם התועלת שאנו מפיקים ממנו כאשר אנו מקצרים את זמן הנסיעה ממקום למקום, התועלת הזו נחשבת בעינינו ומכאן חשיבות זו חוזרת וחלה כברקורסיה על אותם החפצים המסודרים באופן מסויים ביותר. אם יסודרו אחרת, למשל הגלגלים ישכנו בתוך העגלה - אין כאן סדר ואין כאן עגלה, אין הגיון אחדותי שמתראה על הפרטים שעל אף שהם אותם פרטים הם לא מתייחסים זה לזה באותו אופן שבו פרטי העגלה מתייחסים זה לזה.
אז נכון, יש את אלה שבאו לעשות שמח, ויש את אלה שבאו לעשות סדר (ולקלקל את השמחה, שעליה נאמר "ושמחה מה זו עושה" כלומר שתכליתה לא ברורה, אז היא עויינת את הסדר). בלי שתהיה שמחה לא יהיה מה לסדר, תארו לכם איזה עץ דכאוני שאין לו כח להצמיח ענפים בריאים ויפים, וכולו קמוש כזה מעפן... איזה גלגלים ואיזה בטיח יוכלו לייצר מעץ שכזה? לא יוכלו. אם כן, לא יהיה מה לסדר. אבל עדיין אלו שבאו לעשות סדר - כבודם במקומם מונח, הם נועדו לתאר לנו יקום משמעותי, חסכוני, איכותי, לא מקרי. ומי ערב שהם צודקים? השד יודע. כלומר, שאלו את השד, אם הוא יפסיק לפזז ולהרוס משמע הוא מודה לסדר, והוא מסכים שאין סתירה בין השמחה ובין הסדר, והכל אחלה על מקומו בשלום.
אם כן, באנו לדבר היום רק על צד אחד של המשוואה, כי ממה שראינו עד כה יש תפקיד מקביל (וממילא שווה ערך, אי אפשר לזה בלא זה) לצד הסדר וצד השמחה, שאפשר גם לזרוק עליהם את הכינויים שנכונו להם מימים ימימה: תוהו ותיקון... והצד הוא - הסדר הארור. למה ארור? כי הרגש שונאו. הרגש שונאו אך השכל אוהבו עד מאוד. השכל הוא מבקש התכלית, הוא גם כינוי לתכלית: כי איש הישראלי צריך להסתכל בהשכל שיש בכל דבר ולכוון עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר ויתקרב לה' יתברך ע"י אותו הדבר (לא שאני איזה מתמיד בתורת ברסלב, פשוט אני אוהב את השיר של יוסף קרדונר). השכל מתגלה דרך סדר, כלומר סדר זה הקצה התחתון של השכל - מדוע? כי סדר בהכרח שייך למציאות רבת פרטים. את מה מסדרים? את החלקים השונים. אפשר גם לא לסדר אותם, ואז יהיה בלאגן או תוהו או סתם אי-סדר. סדר זה מושג שמתייחס לעולמנו הפיזי המתחלק לקרעים קרעים. אז את הסדר קל יותר לתקוף כי הוא השגריר. השכל הוא מותק, הוא סבבה, הוא רחוק מאיתנו, ואנחנו בטוחים שהוא גם מלא עונג, אבל כשזה מגיע למעשה זה אומר סדר - וזה פויה, בעיניי לפחות, בתור אדם רגשן (כרגע אני חייל של ממלכת הרגש, אפשר גם אחרת מתישהו).
אותי מעצבן שאנשים מפחדים מחוסר סדר, שהם דבקים באובססיה לסדר. והכי מעצבן שהם דופקים אותי בגלל זה. אבל העניין עכשיו הוא להכנס בעובי החקירה מתוך התעניינות גרידא ולהשאיר את הנגיעות האישיות בצד. אז הנה: היום נחקור פן מסויים של תופעת התוהו-תיקון, מתוך מוטיבציה אישית שלי, שיכולה להתהפך בהזדמנות אחרת ולהניע אותי למחקר פן אחר, שבסופו של דבר יתנו לנו 70 פנים לתורה. בעז"ה.
ראשית לכל אני רוצה לעמוד על מימדי התופעה, והם נרחבים משאנו מתארים לעצמנו:
דיברנו על מדע. ובכן, מדע זו נטייה נכבדה ביותר של האנושות, אחת מהרגליים החזקות ביותר עליהם עומדת החברה שלנו. המדע הוא תכלית לעצמה וגם אמצעי לטכנולוגיה - כלומר השתכללות בתחומים כמו רפואה, לחימה, הנאה, השכלה וכו'. מכיון שמשאבים עצומים מוזרמים לטובת המדע - אנשי המדע צריכים בדרך כלל להצדיק את עיסוקם בכך שהם תורמים לטכנולוגיה, אבל הם לכשעצמם, ברוב המקרים (כך נראה לי) אוהבים את המדע עצמו, משתוקקים כמהים ודבקים בטירוף אל המדע (כל חד וחד לפום שיעורא דיליה). מדע חותר לסדר, והנטייה האנושית לדעת ולהבין קשורה כנראה ברצון שלו לערוך סדר. אמנם פריצות דרך מדעיות מתאפשרות דווקא ע"י השחרור מנטייה זו. מדען שלא מצליח להכניע את יצר הסדר שבו עלול להתעלם מתופעות חריגות שאינן מתאימות לתיאוריה שלו, וזה אכן מה שקורה ברוב המקרים, שהרי העולם הוא אותו עולם, כולנו חיינו בעולם בו מתגשמת תורת היחסות ותורת הקוואנטים גם לפני 500 וגם לפני 2000 שנה.. ובכל זאת לא נתנו דעתנו לכך. סיבה אחת היתה לזה - שהמדע לא הכשיר את עצמו מספיק בידיעות מוקדמות כדי להניח את הידיעה החדשה על גביהן, כאריח על גבי לבינה, וסיבה עיקרית יותר היתה שפשוט היה קושי אצל אנשי המדע להשתחרר מהחשיבה המסודרת שלהם, גם אם חלקם נחשפו בהזדמנויות שונות לתופעות שהיוו קצה חוט לתיאוריה חדשה - הם העדיפו את השמרנות, כי הלא הם מדענים. למדען, קשה ביותר לקבל חידוש, בעוד שכל תפקידו בעולם הוא להתקדם ולהתחדש.
"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן."
"דמיון חשוב יותר מידע; כי הידע מוגבל אך הדמיון חובק עולם."
שני ציטוטים אלו של איינשטיין, גדול פורצי הדרך של המאה, מראים עד כמה המדע עלול להפוך למלכודת דבש דווקא לאנשי המדע עצמם. יתכן שגם איינשטיין בעצמו נלכד בה, ופינה מקומו לבאים אחריו. קראתי פעם שכששמע על תיאורית המפץ הגדול הוא טען שהיא מגוחכת, וזו טענה קצת מקובעת.
תיוג או תיווי (זו אותה מילה, לא?) באופן מיידי, בלי לאפשר התבוננות, השערה, דמיון, זו הנטייה הקיצונית, הרעה. מהמדע הפיזי היא גלשה אל הפסיכו-לוגיה ("הגיון הנפש") ואז זה התחיל להיות באמת נורא ואיום, פוגעני. למעשה אנחנו אונסים את העולם גם בפיזיקה, כשם שאנו אונסים את הנפש בפסיכולוגיה, אלא שאת העולם אנחנו פחות כואבים בנתיים באופן אישי. מדע הוא נגד השמחה, נגד החיים, נגד הספונטניות. הוא מאיים על הדחף שבא מבפנים, הוא צורה שנכפית, מיטת סדום שמותחת ולא נותנת שום מקום לגדילה. הידיעה היא זיווג, והיא יכולה להיות כנראה גם אונס.
במערכת החינוך, שם זה מאוד כואב, יש הגדרה קוית של ערכים, של נכון ולא-נכון. לכל שאלה יש תשובה, וכל השאר זה טעות. זה מתבטא בציון, בהערכה, במספר מדוייק. כל תלמיד מקבל מקום על הסרגל הזה לפי ציוניו, חזק-חלש.. זה עושה הרבה סדר, גם לתלמידים וגם למורים, לדעת שלכל שאלה יש תשובה אחת. איזה פרופסור אחד הציג מחקר לפיו רואים בבירור שבית הספר מוחץ לגמרי את היכולת היצירתית של התלמיד. מהי אותה יכולת יצירתית (אליבא דמחקר)? מתן מספר רב של פתרונות לבעיה. בעוד שילדים בגן הצליחו להציע מספר רב של פתרונות יחסית (ועל פי המדד של עולם המבוגרים יצאו גאונים) ככל שהתקדמו במעלה הכיתות הלכה יצירתיותם ונעלמה. האדם הממוצע נהנה לחיות במציאות בה הסובבים אותו מודים באותה אמת, הוא חושש לגלות עצמו לבד כשיש חילוקי דעות, לכן טוב לחברה לאבד את היצירתיות כמעין הסכם כולל כזה. אני אישית בתור ילד מאוד חששתי מעימותים פיזיים, סוג של פציפיסט כזה הייתי, ובעוד חבריי היו מתגוששים ומושכים זה לזה בשיער, הייתי אני מכוחות האו"ם משתדל לפייס בין הניצים. לא הבנתי עד כמה חיוניים הסכסוכים האלה לפיתוח טריטוריה עצמאית אצל כל אחד מהיחידים. אמנם בכל מה שקשור לדעות שמרתי על חשיבה עצמאית ועל אף ששילמתי על כך בבדידות רבה (אותה שמפחדים ממנה) הכרתי בזה שזו ערובה לעצמאותי.
נראה שסדר מסלק את הבדידות, ובדידות מה מפחיד בה?
טוב, פה כבר ברור הרבה יותר שיש פחד, גם דכאון קשור לבדידות (ולפי המהלך דלעיל השמחה שפרצה את הסדר הביאה בסופו של דבר לבדידות ועצבות, שוב הוכחה שכל המהלך הזה דורש איזון בזמן ראוי) אז קודם כל נלך על ההסבר האבלוציוני (שאינני מחבב כלל): אדם בודד לא שורד. לאדם אין פנאי מספיק בשביל גם לייצר לחם וגם לגונן על עצמו מפני החמה והצינה ובעלי חיים ואויבים וכו' ובאותו זמן לעסוק בפרייה ורבייה והגנה על צאצאיו (כי מי שלא פרה ורבה גם לא עוזר להשרדות מינו)... בקיצור בשביל לספק את כל הצרכים הנדרשים להשרדותו של היחיד - חובה לחלק את המטלות למקצועות שונים ולחיות בחברה. לפי אותו הסבר - אדם שפיתח פחד לבדידות שרד יותר מאדם שלא פיתח פחד כזה. אוקיי. הסבר נאה, אם כי תלוש מהמציאות מהסיבה הפשוטה שכל תיאוריית האבולוציה תלושה מעיקרה (על אף שהיא נוצרה בעטיין של סדרת תופעות שרירות וקיימות ואלכ"ל [ואין לי כח להאריך]), בכל אופן באיזשהו מקום אדם מבין שהחברתיות נחוצה ביותר לקיום שלו, זה שלב א'. שלב ב' זה הסבר אידאלי יותר שהאדם שוחר חברה לצורך שיחה. השפה מתקיימת בחברה, מתפתחת בה, והשפה היא הכלי לכל המהויות הנאצלות. יש שמכנים אפילו את החשיבה כפעילות חברתית, כי חשיבה גם צריכה שפה, חשיבה מילולית (לכאורה ישנה חשיבה אל-מילולית). זו סיבה שיותר נעים לעסוק בה, האדם לא נצמד לחברה רק מתוך חוסר ברירה אלא גם מתוך יחס חיובי ורצון לבטא ולתת מציאות להגיון הפנימי שלו (הגיון, כמו הגיג או 'הגיון ליבי'). אהבה, בין שניים, היא אולי הליכה על החוט הדק בין אינדיבדואליות לשיתופיות, אבל מי אני שאתחיל לדבר על אהבה כרגע אז בנתיים נניח לזה. הצרכים החברתיים יכולים להתחלק לשתי קטגוריות עיקריות: צורך אינטרסנטי וצורך אמפתי. בהתאמה למה שאמרנו, הצורך האינטרסנטי הוא צילו של הפחד מסכנת הבדידות, בצורך הנעלה יותר המגמה היא לא הפקת תועלת אישית אלא גילוי מהות שמתחילה בין שניים (אפשר לטעון שגם זה הוא צורך אינטרסנטי, כעין פריקת מעמסה רגשית, אלא אם כן מסבירים שמהות לא קיימת באדם הבודד, אלא רק בתווך). אפשר שנעצור כאן למרות שסבורני שיש רבדים נעלים ולכתחילאיים אף יותר, שככל שאנו קרבים אליהם כך אנו חרדים פחות מהבדידות אך חפצים יותר באחדות החברתית.
אין הכרח שחוסר-סדר ירחיק מחברתיות ויוביל באופן דטרמיניסטי לבדידות. אין הכרח שכזה. אפשר גם לפתח עצמאות ויצירתיות, ייחודיות ואינדיבידואליזם, ואף על פי כן להנות מהטבות חברתיות. אלא שזו כנראה הדרך הארוכה יותר, הדורשת פיתוח.
העובדה היא שבכל דור ודור קם מיעוט של אינדיבידואליסטים, שנגד כל הסיכויים ממשיך להופיע, הם לא נראים שורדים במיוחד, לעיתים הם מתאבדים, לעיתים מתקשים להתחתן וללדת ילדים אם בכלל... במשטרים מסויימים הם מוצאים להורג או סתם מודחים או מנודים, ועדיין הם כאן. מטרידות אותם כל מיני שאלות, בדרך כלל הרבה שאלות, כמו למשל: למה זה כל-כך מפחיד כשאין סדר...
שבוע טוב לכולם!
