בס"ד
ליל אמש נתבשרנו מרה על מותה באיבּה של הזמרת האנגלייה היהודייה - איימי ווינהאוס. כאחד האדם תחת גלגלי הזמן והתעשייה, גם אני לא יודע עליה דבר, מלבד אולי איזכור או שניים שאני מצליח לגרד מאיזה ניאורון נידח. אבל מהרעש הקטן שנוצר סביב מותה אני מבין שככל הנראה יש פה איזה עניין נסתר.
למדתי לכבד, בכל הכנות, גם את הפרשיות המתוקשרות שמגלגלות כסף לאבות הצהובונים. למדתי לנסות לחדור דרך מיסוך הפופולאריות המחניק ולשאול - אם כל כך הרבה אנשים מגלים עניין בזה, אז יתכן שכדאי לעיין ולמצוא את נקודת האמת, ושייחנקו כל אלו שמנצלים את ההמולה לכיסם שלהם...
יש משפט יפה שאומר "זה שאתה סכיזופרן אין זה אומר שלא רודפים אותך", כלומר ראוי להמנע מקיצוניות לכאן ולכאן. ובמקרה שלנו: ישנה אישיות שמככבת על במות ועל שערי מגזינים, היא מופיעה באופן פרובוקטיבי... התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו - "פויה!", עולה בדעתנו שהמניע היחיד שמסתתר מאחורי הסיפור הזה הוא כסף, ואולי כבוד וקצת יצרים, וכל זה בא לתקוף אותנו ברגע זה ולגזול את נשמתנו ועלינו להתגונן בפני המתקפה... התגובה האפשרית השנייה היא "וואו! מדהים! איזה יפה ומושכת וכו'", וכמובן שנעדיף את האפשרות הראשונה כדי לא להעליב את האינטלגנציה שלנו...
אבל בעצם בין כך ובין כך אנו משוכנעים שמה שעומד מולנו הוא חזית אחידה, מקשה אחת, של רוע או של קסם, שנוצרה באופן מושלם כפי שהיא ברגע זה, והונחתה משמיים. יצור אדיר כח שכל הארץ פרושה למרגלותיו, שזרעותיו הם אנשי תקשורת, ראשו במאים, ומחלצותיו מיטב המאפרים והמלבישים. ובכל מקרה אנו מכחישים את הסיפור האמיתי, בכל מקרה אנו מתגלים כקטני דעת ומרומים. ולכן ראוי שנבחר באפשרות השלישית, פירוק האשליה לגורמים...
כשאיימי מאופרת היטב, מלווה בכנופיית כושים, מוארת באופן שמחריף את הכאב ממנו היא באה, אליו היא הולכת ולידיו היא משחקת - נדמה לנו שיש פה מעין יצירת אמנות בתנועה, התגלמות מושלמת של סבל ותפילה, קשה לנו לתאר את המרכיב האנושי החלש והחסר, את הסיפור המלא, את הדרך רצופת התלאות והכשלונות והמשברים הקיצוניים. אבל מי שהכיר יותר (וזה לא אני) כנראה יודע מה מסתתר, כמה כמיהה אנושית פשוטה, משהו מעורר הזדהות עמוקה ובצדק, לא בחסד. עד שגם אם יבוא מישהו בעתיד ויחגוג על כל העוגה, אין זה ממעט מהאמת שבין הקהל הנאמן לבינה.
ישנם אמנים שבדרכם העזו (ואולי לא היתה להם ברירה, ואולי נדחפו לכך בידי גורם זר) ללכת עד הסוף עם מה שמקנן בלב רבים ולא מקבל ביטוי מלא. כמו הצורך הפשוט במשמעות, שאם לרגע נשתיק את הכל ונהיה כנים - נראה שזמן רב מהחיים הוא התחמקות משאלה זו. ועל כן אנו מוקירים למי שביקש זאת יותר חזק מאיתנו, שהיה מוכן לשרוף לעצמו ימים ושנים ותאים במח ואת כל חייו למען אותה מטרה. זו זעקה בלתי נשמעת, אבל ההד שלה מורגש והרי ההוכחה, יש בזה משהו מעודד לדעת שהאדם עוד לא ויתר, ושבני אדם - גם שאין להם פנאי יומיומי להזדעזע עד עמקי נשמתם ובמהרה הם מכופפים את ראשם - לכל הפחות לרגע אחד, או כמה שעות, הם מודים שהזעקה יקרה להם מכל.
ליל אמש נתבשרנו מרה על מותה באיבּה של הזמרת האנגלייה היהודייה - איימי ווינהאוס. כאחד האדם תחת גלגלי הזמן והתעשייה, גם אני לא יודע עליה דבר, מלבד אולי איזכור או שניים שאני מצליח לגרד מאיזה ניאורון נידח. אבל מהרעש הקטן שנוצר סביב מותה אני מבין שככל הנראה יש פה איזה עניין נסתר.
למדתי לכבד, בכל הכנות, גם את הפרשיות המתוקשרות שמגלגלות כסף לאבות הצהובונים. למדתי לנסות לחדור דרך מיסוך הפופולאריות המחניק ולשאול - אם כל כך הרבה אנשים מגלים עניין בזה, אז יתכן שכדאי לעיין ולמצוא את נקודת האמת, ושייחנקו כל אלו שמנצלים את ההמולה לכיסם שלהם...
יש משפט יפה שאומר "זה שאתה סכיזופרן אין זה אומר שלא רודפים אותך", כלומר ראוי להמנע מקיצוניות לכאן ולכאן. ובמקרה שלנו: ישנה אישיות שמככבת על במות ועל שערי מגזינים, היא מופיעה באופן פרובוקטיבי... התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו - "פויה!", עולה בדעתנו שהמניע היחיד שמסתתר מאחורי הסיפור הזה הוא כסף, ואולי כבוד וקצת יצרים, וכל זה בא לתקוף אותנו ברגע זה ולגזול את נשמתנו ועלינו להתגונן בפני המתקפה... התגובה האפשרית השנייה היא "וואו! מדהים! איזה יפה ומושכת וכו'", וכמובן שנעדיף את האפשרות הראשונה כדי לא להעליב את האינטלגנציה שלנו...
אבל בעצם בין כך ובין כך אנו משוכנעים שמה שעומד מולנו הוא חזית אחידה, מקשה אחת, של רוע או של קסם, שנוצרה באופן מושלם כפי שהיא ברגע זה, והונחתה משמיים. יצור אדיר כח שכל הארץ פרושה למרגלותיו, שזרעותיו הם אנשי תקשורת, ראשו במאים, ומחלצותיו מיטב המאפרים והמלבישים. ובכל מקרה אנו מכחישים את הסיפור האמיתי, בכל מקרה אנו מתגלים כקטני דעת ומרומים. ולכן ראוי שנבחר באפשרות השלישית, פירוק האשליה לגורמים...
כשאיימי מאופרת היטב, מלווה בכנופיית כושים, מוארת באופן שמחריף את הכאב ממנו היא באה, אליו היא הולכת ולידיו היא משחקת - נדמה לנו שיש פה מעין יצירת אמנות בתנועה, התגלמות מושלמת של סבל ותפילה, קשה לנו לתאר את המרכיב האנושי החלש והחסר, את הסיפור המלא, את הדרך רצופת התלאות והכשלונות והמשברים הקיצוניים. אבל מי שהכיר יותר (וזה לא אני) כנראה יודע מה מסתתר, כמה כמיהה אנושית פשוטה, משהו מעורר הזדהות עמוקה ובצדק, לא בחסד. עד שגם אם יבוא מישהו בעתיד ויחגוג על כל העוגה, אין זה ממעט מהאמת שבין הקהל הנאמן לבינה.
ישנם אמנים שבדרכם העזו (ואולי לא היתה להם ברירה, ואולי נדחפו לכך בידי גורם זר) ללכת עד הסוף עם מה שמקנן בלב רבים ולא מקבל ביטוי מלא. כמו הצורך הפשוט במשמעות, שאם לרגע נשתיק את הכל ונהיה כנים - נראה שזמן רב מהחיים הוא התחמקות משאלה זו. ועל כן אנו מוקירים למי שביקש זאת יותר חזק מאיתנו, שהיה מוכן לשרוף לעצמו ימים ושנים ותאים במח ואת כל חייו למען אותה מטרה. זו זעקה בלתי נשמעת, אבל ההד שלה מורגש והרי ההוכחה, יש בזה משהו מעודד לדעת שהאדם עוד לא ויתר, ושבני אדם - גם שאין להם פנאי יומיומי להזדעזע עד עמקי נשמתם ובמהרה הם מכופפים את ראשם - לכל הפחות לרגע אחד, או כמה שעות, הם מודים שהזעקה יקרה להם מכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה