אתמול בערב העליתי את הפוסט הקודם, ומיד אח"כ ציינתי בהתפעלות על קיר הפייסבוק שלי ש"שר הטבעות" הוא סרט המאה, קריזה רגעית, מעשי יום יום. אלא מה - היה זה ערב יום השואה (והיום הוא היום), יום הזכרון הממלכתי לשואה (ולגבורה), שאני לא מתוך כוונה מדוייקת אלא מתוך חפפנות כללית - לא שמתי על ליבי מדי. חבר העירני לכך והסרתי את הסטטוס, וגם הרהרתי מעט. זכרתי שמצוות היום (כפי שדובר באיזור התיכון) היא לצפות בסרט "רשימת שינדלר" שעוד לא יצא לי לראות, הבנתי שזה צריך להיות סרט מכובד שנעשה ברגישות רבה לנושא ששפילברג נכנס אליו שלא על מנת לקבל שכר. צפיתי בו (בשני חלקים, אודה), ועדיין עולה השאלה הקשה. לא השאלה "איפה אלוקים היה בשואה" אלא איפה אנחנו היום ביחס אליה, ומה היא עבורנו בכלל.
אני לא מצטער על הפוסט שכתבתי אתמול, אך בתור שיווי משקל, חשוב לי לשתף בהרהורים שקשורים ליום.
מסתבר שיום השואה קשה לי. לא בגלל הסיפורים הזוועתיים, שחלקם מודחקים וחלקם ידועים. אלא פשוט קשה לי לעצור ולהתבונן בעבר, ולנסות לקשר. לא רק לי קשה, הנוער כולו, של כלל ישראל, שצמח אחרי השואה נפגש באותו קושי, ואני מבין. אנו רוצים לחיות, יש בנו דחף להמשיך ויש לנו מה לבנות וליצור, אז למה לנו זכרון? זה מעכב, זה מעיק, זה מקפיא. אי אפשר ליצור ולזכור בו זמנית. כשאני מתבונן בזכרון הזה, שנפתח בשלהבת קטנטונת שדועכת אל עשן אפור ומסתיים באותה שלהבת חוזרת ומאירה, וביניהם שלוש שעות שחור-לבן, אני מבין שזה הזמן ללכת נגד הרצון. לא לחינם נקבע לנו יום זיכרון, אי אפשר לחיות יום יום כשהזכרון בחזית התודעה לא נותן שום חופש תנועה, אבל יום אחד או יותר בשנה מיוחד לעניין זה.
הזכרון, כבר אמרו רבים וטובים ממני, רק הוא אחראי על מגמת העתיד. זה רעיון ידוע. עם שלא זוכר את עברו גם עתידו לוטה בערפל. זה יכול להיאמר בקשר לשואה, או בקשר למסורת הארוכה, ואת זה עלינו להבין. עלינו לדעת שעל אף שאנו פוסעים על שביל של מצבות איננו עם-מוזיאון, איננו בית קברות, וככל הנראה אין זו הכוונה בקביעת יום זכרון - הורדתנו שאולה. הבדלת היום הזה בפני עצמו, והוצאתו מן הכלל - מעידה על הכלל: שאחר שנרכז כולנו מחשבה במשמעות זהותנו שנשמרה באדיקות על ידי הדורות הקודמים ונמסרה לנו בחירוף נפש - נוכל לדלות מכך רמז ביחס לצעדינו הבאים.
אני לא מצטער על הפוסט שכתבתי אתמול, אך בתור שיווי משקל, חשוב לי לשתף בהרהורים שקשורים ליום.
מסתבר שיום השואה קשה לי. לא בגלל הסיפורים הזוועתיים, שחלקם מודחקים וחלקם ידועים. אלא פשוט קשה לי לעצור ולהתבונן בעבר, ולנסות לקשר. לא רק לי קשה, הנוער כולו, של כלל ישראל, שצמח אחרי השואה נפגש באותו קושי, ואני מבין. אנו רוצים לחיות, יש בנו דחף להמשיך ויש לנו מה לבנות וליצור, אז למה לנו זכרון? זה מעכב, זה מעיק, זה מקפיא. אי אפשר ליצור ולזכור בו זמנית. כשאני מתבונן בזכרון הזה, שנפתח בשלהבת קטנטונת שדועכת אל עשן אפור ומסתיים באותה שלהבת חוזרת ומאירה, וביניהם שלוש שעות שחור-לבן, אני מבין שזה הזמן ללכת נגד הרצון. לא לחינם נקבע לנו יום זיכרון, אי אפשר לחיות יום יום כשהזכרון בחזית התודעה לא נותן שום חופש תנועה, אבל יום אחד או יותר בשנה מיוחד לעניין זה.
הזכרון, כבר אמרו רבים וטובים ממני, רק הוא אחראי על מגמת העתיד. זה רעיון ידוע. עם שלא זוכר את עברו גם עתידו לוטה בערפל. זה יכול להיאמר בקשר לשואה, או בקשר למסורת הארוכה, ואת זה עלינו להבין. עלינו לדעת שעל אף שאנו פוסעים על שביל של מצבות איננו עם-מוזיאון, איננו בית קברות, וככל הנראה אין זו הכוונה בקביעת יום זכרון - הורדתנו שאולה. הבדלת היום הזה בפני עצמו, והוצאתו מן הכלל - מעידה על הכלל: שאחר שנרכז כולנו מחשבה במשמעות זהותנו שנשמרה באדיקות על ידי הדורות הקודמים ונמסרה לנו בחירוף נפש - נוכל לדלות מכך רמז ביחס לצעדינו הבאים.
אני דואגת כל כמה חודשים לראות סרטים לצפייה ישירה בנושא השואה וזה עוזר לחבר אותי. המסע עשיתי לפולין גם הוא חיבר אותי באופן מאוד חזק לנושא ואני ממליצה לכל מי שלא היה שם לעשות את המסע הזה. יש משהו מאוד מיוחד בלראות את ההיסטוריה בעיניים. כואב וחשוב.
השבמחק