בס"ד
קדושה, כך מצאתי בספרים (קצת אחרי שהרגשתי את החיים), הינו מושג שמעיד על קיום מופשט-עצמאי-אצילי שצורות הקיום המוכרות (המדוברות) הן חיקויים-השתקפויות-התפרקויות מאותה מקשה ומתוך כך אנו מקבלים את ההרגשה שיש בזה משהו, אבל זה לא זה..
התשובות ידועות, במיוחד למי שקיבל אותן פעם אחת, אך במקום שהן ישנן - אין עולם, ובמקום שיש עולם - אינן. מאמיני הקדושה טוענים שהיא ישנה לא רק ביחס לעצמם, בדמיונם, כשלווה פנימית שניתן להשיג ברגעי פרישות עילאיים, אלא עומדת וממתינה כלפי כל העולם, כל חור וכל חרך. היודעים יש להם סבלנות, ועם זאת הם כואבים בלי גבול, הם נושאים כאב ואושר על העתיד הודאי גם יחד. מי שחווה את התשובות שבאות מפנימיותו בבהירות כזו שמאפילה על כל המעשים התוהים והטועים של הסובבים אותו - נחשב לסכיזואיד, כלומר מפוצל (schizo) והוא לרוב מסוייג חברתית (וכן הנאתית ועוד). הוא יכול להתמלא תסכול וכעס על הפער, על הטפשות שהוא שוחה בה, אבל אם ישמור על קשר עם ההכרה הפנימית הוא ייזכר שהעולם כפי שהוא גמיש ובלתי מחייב (כמו רצון של ילד קטן שנדמה כעקשן) ולכן אין להתייחס אליו ברצינות רבה מדי.
לפעמים טיפוסים אלו מהדהדים לעצמם אמירות שהוטחו מבחוץ, ונשאלים על האמון שהם יכולים לתת בעצמם, האם התחושה שיש קדושה אכן אמיתית או שמא רק עונג אישי יש אבל לא תיקון עולמי פוטנציאלי ממתין. וגם פה התשובה תבוא מתוך איפוס מושגי האמת, צריך להרהר על תוקף השאלה. שכן אם היא באה ממקום מעורער יחסית אין בה כח להטיל ספק בוודאות החזקה. כל החוויות החיצוניות אפשריות כיון שאני יודע את עצמי ומקומי, ואין זה אפשרי שהגולם יקום על יוצרו שבכל רגע מוסיף ומקיימו. אם נחשוב על המציאות כחלום, הרי זה קל להבין שלא ייתכן שדמות בחלום תטען שאיננו קיימים כי הרי באותו רגע גם היא תאבד את אפשרות קיומה, כך גם ודאות שהיא די עמוקה למעלה משאר הכרות המציאות תוכל קבועה ואיתנה למול כל המפקפקים.
הפקפוקים באים כדי להחזיר אותנו אל המקור. באותו מקום שהפקפוקים עלולים לצוץ, אסור ללכת ישר עם הודאות, כי שם אנו מקימים מזבחות של עבודה זרה, ודאויות בלתי מבוררות, ולכן טובים הפקפוקים וצריך להאזין להתראתם ולשוב לחקור היכן נחלשה האחיזה. זו הסיבה שלא מספיקה דרך של התבוננות פנימית כדי להגיע אל הקדושה, כי ההכרה הפנימית נוטשת את כור מחצבתה, מתקשה, מתפרשת בדרכי העולם כדי להעמיד את האדם עצמאי על רגליו, ואז ההתבוננות יכולה להתקל בשכבת הסלע הזו ולנוח בה כאילו היתה האמת הסופית, לכן באים הפקפוקים להתגרות באדם שימציא להם תשובות ממקור עמוק יותר, שיכה בסלע ויוציא את המים שתחתיו שאינם נחים לרגע, לכן אין לשלול את הפקפוקים בקרב אלא להכיל אותם, להתעלות מעליהם, ולנצחם במילים - אל תכה בסלע דבר אליו.
קדושה, כך מצאתי בספרים (קצת אחרי שהרגשתי את החיים), הינו מושג שמעיד על קיום מופשט-עצמאי-אצילי שצורות הקיום המוכרות (המדוברות) הן חיקויים-השתקפויות-התפרקויות מאותה מקשה ומתוך כך אנו מקבלים את ההרגשה שיש בזה משהו, אבל זה לא זה..
התשובות ידועות, במיוחד למי שקיבל אותן פעם אחת, אך במקום שהן ישנן - אין עולם, ובמקום שיש עולם - אינן. מאמיני הקדושה טוענים שהיא ישנה לא רק ביחס לעצמם, בדמיונם, כשלווה פנימית שניתן להשיג ברגעי פרישות עילאיים, אלא עומדת וממתינה כלפי כל העולם, כל חור וכל חרך. היודעים יש להם סבלנות, ועם זאת הם כואבים בלי גבול, הם נושאים כאב ואושר על העתיד הודאי גם יחד. מי שחווה את התשובות שבאות מפנימיותו בבהירות כזו שמאפילה על כל המעשים התוהים והטועים של הסובבים אותו - נחשב לסכיזואיד, כלומר מפוצל (schizo) והוא לרוב מסוייג חברתית (וכן הנאתית ועוד). הוא יכול להתמלא תסכול וכעס על הפער, על הטפשות שהוא שוחה בה, אבל אם ישמור על קשר עם ההכרה הפנימית הוא ייזכר שהעולם כפי שהוא גמיש ובלתי מחייב (כמו רצון של ילד קטן שנדמה כעקשן) ולכן אין להתייחס אליו ברצינות רבה מדי.
לפעמים טיפוסים אלו מהדהדים לעצמם אמירות שהוטחו מבחוץ, ונשאלים על האמון שהם יכולים לתת בעצמם, האם התחושה שיש קדושה אכן אמיתית או שמא רק עונג אישי יש אבל לא תיקון עולמי פוטנציאלי ממתין. וגם פה התשובה תבוא מתוך איפוס מושגי האמת, צריך להרהר על תוקף השאלה. שכן אם היא באה ממקום מעורער יחסית אין בה כח להטיל ספק בוודאות החזקה. כל החוויות החיצוניות אפשריות כיון שאני יודע את עצמי ומקומי, ואין זה אפשרי שהגולם יקום על יוצרו שבכל רגע מוסיף ומקיימו. אם נחשוב על המציאות כחלום, הרי זה קל להבין שלא ייתכן שדמות בחלום תטען שאיננו קיימים כי הרי באותו רגע גם היא תאבד את אפשרות קיומה, כך גם ודאות שהיא די עמוקה למעלה משאר הכרות המציאות תוכל קבועה ואיתנה למול כל המפקפקים.
הפקפוקים באים כדי להחזיר אותנו אל המקור. באותו מקום שהפקפוקים עלולים לצוץ, אסור ללכת ישר עם הודאות, כי שם אנו מקימים מזבחות של עבודה זרה, ודאויות בלתי מבוררות, ולכן טובים הפקפוקים וצריך להאזין להתראתם ולשוב לחקור היכן נחלשה האחיזה. זו הסיבה שלא מספיקה דרך של התבוננות פנימית כדי להגיע אל הקדושה, כי ההכרה הפנימית נוטשת את כור מחצבתה, מתקשה, מתפרשת בדרכי העולם כדי להעמיד את האדם עצמאי על רגליו, ואז ההתבוננות יכולה להתקל בשכבת הסלע הזו ולנוח בה כאילו היתה האמת הסופית, לכן באים הפקפוקים להתגרות באדם שימציא להם תשובות ממקור עמוק יותר, שיכה בסלע ויוציא את המים שתחתיו שאינם נחים לרגע, לכן אין לשלול את הפקפוקים בקרב אלא להכיל אותם, להתעלות מעליהם, ולנצחם במילים - אל תכה בסלע דבר אליו.
